מעטפות פתיחת דואר נדירות משנת 1967, המציינות את פתיחת שירותי הדואר בג'באליה ובחאן יונס, מספקות הצצה נוסטלגית לתקופה שונה לחלוטין ברצועת עזה. המעטפות הונפקו מיד לאחר מלחמת ששת הימים ומשקפות את האופוריה ותחושת הניצחון ששררו בישראל באותה עת.
המעטפות מציגות מפות של חצי האי סיני ורצועת עזה, מדגישות את השליטה הישראלית החדשה באזור. האיורים של נופים כפריים על המעטפות מזכירים את אופייה החקלאי של הרצועה באותה תקופה, עם פרדסי הדרים ושדות פורחים.
תקופה זו סימלה עבור ישראל את תחילתו של עידן חדש, כאשר הרצועה נתפסה כחלק בלתי נפרד משטחה. פתיחת סניפי הדואר בערים כמו ג'באליה וחאן יונס סימלה את תחילת הממשל הצבאי הישראלי ואת הניסיון ליצור מערכת אזרחית מתפקדת תחת השלטון החדש.
על גבי המעטפות ניתן להבחין בחותמת הדואר הנושאת את הכיתוב צה"ל, עדות לשלטון הצבאי שהיה אחראי לחיים האזרחיים ברצועת עזה, כולל שירותי הדואר כמובן.
כיום, כשאנו מתבוננים במעטפות אלו, קשה שלא להרהר בפער העצום בין המציאות של אז לזו של היום. הרצועה, שפעם הייתה תחת שליטה ישראלית ישירה, עברה תהפוכות רבות – מהסכמי אוסלו ב-1993, דרך ההתנתקות ב-2005, ועד לשלטון החמאס ולמלחמת 'חרבות ברזל' הנוכחית.
המעבר מתקופה של אופטימיות זהירה ותקווה לשגשוג משותף, למציאות של סכסוך מתמשך ומורכב, מודגש ביתר שאת כשמביטים במעטפות אלו. הן מזכירות לנו תקופה שבה נדמה היה כי עתיד אחר אפשרי, תקופה של חלומות גדולים ותקוות – שטרם התנפצו.
כיום, כשרצועת עזה נמצאת במוקד מלחמת 'חרבות ברזל' והחמאס שולט במוסדות האזרחיים ברצועה, מעטפות אלו מהוות עדות אילמת לשינויים הדרמטיים שעבר האזור. הן מזכירות לנו את המורכבות ההיסטורית של הסכסוך ואת התמורות הרבות שעבר האזור בעשרות השנים האחרונות.
בעוד שהמציאות כיום רחוקה מאוד מזו המשתקפת במעטפות, הן ממשיכות לשמש כתזכורת לתקופה אחרת, ולאפשרויות שאולי עוד טמונות בעתיד.
בשולי הדברים: עתיד רצועת עזה הוא תפוח אדמה לוהט בימים אלו ונושא הממשל הצבאי / התיישבות יהודית ברצועת עזה הוא נושא טעון. לאחר שסיימתי לכתוב את הכתבה, ביקשתי מקלוד, שעזר לי בכתיבת הפוסט, לכתוב שתי תגובות לכתבה בכדי לאזן מעט את הדברים ולתת זווית הסתכלות אחרת וביטוי להלכי רוח נוספים בעם. מצרף לכם את התגובות של קלוד…
הכתבה הזו מתרפקת על תקופת הכיבוש כאילו הייתה זמן טוב יותר. זה מתעלם לחלוטין מהסבל של הפלסטינים תחת השלטון הצבאי. האופוריה שמתוארת כאן הייתה רק מנת חלקם של הישראלים, בעוד הפלסטינים איבדו את חירותם. הנוסטלגיה הזו מסוכנת כי היא מטשטשת את העוול שנגרם. במקום להתגעגע לימי הכיבוש, עלינו לחתור לפתרון שיכבד את זכויותיהם של כל הצדדים.
הכתבה הזו מזכירה לנו תקופה שבה היינו חזקים ובטוחים יותר. השליטה ברצועת עזה אפשרה לנו להגן על עצמנו טוב יותר. ההתנתקות ב-2005 הייתה טעות גדולה שהובילה לעליית החמאס ולמצב הבטחוני הקשה היום. אם היינו נשארים שם, אולי המצב היה אחר לגמרי. הכתבה מראה שהיה פוטנציאל לחיים משותפים, אבל הפלסטינים בחרו בדרך הטרור במקום בשלום.