בשנת 2014 (התשע"ה), הנפיק השירות הבולאי של ישראל סדרה מיוחדת של שלושה בולים המוקדשים לדגלי שמחת תורה. סדרה זו מהווה חלון ייחודי אל אחת המסורות הצבעוניות ביותר בחג שמחת תורה, ומשקפת את התפתחותה לאורך שלושה עשורים מכוננים בתולדות מדינת ישראל.
מנהג נשיאת הדגלים בשמחת תורה הוא מסורת עתיקה, לפחות מהמאה ה – 17, שהתפתחה והשתנתה לאורך הדורות בקהילות ישראל השונות. אף שמקורותיו המדויקים אינם ידועים בוודאות, המנהג התפשט בהדרגה בקהילות רבות, כשכל קהילה מוסיפה את הניואנסים הייחודיים לה.
הדגלים, על צבעוניותם ועיטוריהם המגוונים, משמשים כביטוי מוחשי לשמחה ולכבוד שרוחשים לתורה ביום זה. הם מסמלים את דגלי שבטי ישראל במדבר, ומבטאים את האחדות לצד הייחודיות של כל קהילה בעם ישראל. מעבר לכך, הדגלים שימשו ככלי חינוכי חשוב, המחבר את הילדים למסורת ולשמחת החג.
בקהילות שונות התפתחו מנהגים ייחודיים סביב הדגלים. למשל, בחלק מקהילות מזרח אירופה, נהגו לשים נר דולק בראש הדגל, לעתים בתוך תפוח או תפוח אדמה. בתימן, לעומת זאת, נהגו הילדים לשאת גלילים דמויי ספרי תורה שהכינו בעצמם.
עיצוב הדגלים השתנה גם הוא לאורך השנים. לא ידוע לנו על דגלים שהשתמרו מלפני 1893 ויש לפנינו רק תיאורים ממקורות שונים. במאה ה-19 וה-20, החלו להופיע דגלים מודפסים עם איורים מורכבים יותר, כמו ארון קודש, דמויות תנ"כיות, וסמלים יהודיים שונים.
חשוב לציין כי המנהג לא היה אחיד בכל הקהילות. בחלק מהמקומות, בעיקר בקהילות אשכנז ומזרח אירופה, הדגלים היו חלק מרכזי מחגיגות שמחת תורה. לעומת זאת, בקהילות ספרד ובמזרח התיכון, המנהג היה פחות נפוץ או בא לידי ביטוי בצורות שונות.
למרות השינויים והגיוון, המטרה המרכזית של הדגלים נשארה זהה – לשמח את הילדים, לחבב עליהם את התורה ולהעצים את חווית החג עבור כל המשתתפים. מנהג זה, על גלגוליו השונים, ממשיך להתקיים גם בימינו, אם כי בצורות מודרניות יותר, ומהווה חלק בלתי נפרד מחגיגות שמחת תורה בקהילות רבות ברחבי העולם.
הסדרה שהונפקה מציגה שלושה בולים, כל אחד מייצג עשור אחר בהיסטוריה של ארץ ישראל ומדינת ישראל: שנות ה-30, שנות ה-50 ושנות ה-60. כל בול מציג דגל שמחת תורה אופייני לתקופתו, ומתחתיו איור של ילדים מחזיקים ידיים, המסמל את המשכיות המסורת מדור לדור.
הבול המייצג את שנות ה-30, בעריך של 2 ש"ח, מציג דגל המשלב דגל מסורתי לצד דמות חלוץ עם דגל ישראל. במרכז הדגל נראה ארון קודש מסורתי עם אריות ולוחות הברית ומשני צדדיו דמויות המייצגות את משה רבנו ואהרן הכהן.
בול שנות ה-50, בעריך של 3.80 ש"ח, מציג קבוצת ילדים הלומדים תורה יחד, סביב ספר תורה פתוח. הדגל מעוטר בסמלים יהודיים כמו המנורה, הכותל המערבי וקבר רחל ומשקף את הכמיהה למקומות אלו, טרום מלחמת ששת הימים. הצבעוניות העזה והסגנון האמנותי מזכירים איורי ספרי ילדים מאותה תקופה.
הבול המייצג את שנות ה-60, בעריך של 5.60 ש"ח, מציג סגנון מודרני יותר. במרכזו ארון קודש מעוטר במגן דוד גדול, המורכב ממשולשים צבעוניים, ומסביבו דמויות של חיילים רוקדים בשמחת תורה. הדגל הודפס לאחר מלחמת ששת הימים ולמעשה מדובר ב"דגל ניצחון". האתגרים הביטחוניים והשינויים שעברה מדינת ישראל, ניכרים היטב בדגל. אגב, שמתי לב לצבע הכומתות – החייל האחרון בשורה האוחז בספר התורה, חובש כומתה בצבע אדום – אות לכך שמדובר בצנחן. החייל שלפניו חובש כומתה בצבע שחור – בשנות השישים היו אלו חיל השריון, התותחנים והסיירות שחבשו כומתות שחורות. בכלל, מגוון הכומתות בשנות השישים היה מצומצם מאד וכלל רק ארבעה צבעים. מלבד אלו שהזכרנו, חיל האוויר שהתייחד בכומתה אפורה, שאר חיילי צה"ל – חבשו כומתות ירוקות.
ההשוואה בין שלושת הבולים מאפשרת לנו לעקוב אחר התפתחות המנהג והשתקפותו באמנות הישראלית. מהסגנון הארץ-ישראלי המסורתי של שנות ה-30, דרך הדגש על חינוך ומסורת בשנות ה-50, ועד לעיצוב המודרני והלאומי של שנות ה-60, אנו רואים כיצד המסורת היהודית התאימה את עצמה לרוח הזמן והמקום.
חשיבותם של בולים אלו חורגת מעבר לערכם הבולאי. הם מהווים מסמך תרבותי וחינוכי, המשקף את ההיסטוריה של העם היהודי ומדינת ישראל.
סדרת בולי דגלי שמחת תורה מהווה עדות מרתקת להמשכיות המסורת היהודית ולהשתקפותה באמנות הבולאית הישראלית. היא מזכירה לנו כי גם כאשר העולם משתנה, המסורות שלנו ממשיכות ללוות אותנו, מתחדשות ומתעצבות מחדש בכל דור ודור.