בולי OPDA היו בשימוש כאן בארץ אבל לא שימשו למשלוח דואר. כדי להבין מה היה תפקיד הבולים ולאיזה מטרה הונפקו, נצטרך לחזור לתקופת שקיעתה של האימפריה העות'מאנית והחובות שהיא צברה. סיפורו של החוב הציבורי העות'מאני מתחיל רשמית ב-24 באוגוסט 1855, זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת קרים. האימפריה העות'מאנית, שמצאה את עצמה במצוקה כלכלית, החלה לקחת הלוואות מאירופה. מטרות ההלוואות היו מגוונות: מימון מאמצי המלחמה, בניית מסילות רכבת כחלק ממאמצי מודרניזציה, וכיסוי הפער ההולך וגדל בין הכנסות המדינה להוצאות החצר הקיסרית המפוארות.
במהלך השנים שלאחר מכן, האימפריה המשיכה לקחת הלוואות נוספות כמעט מדי שנה. המשבר הגיע לשיאו ב-6 באוקטובר 1875, כאשר האימפריה העות'מאנית הכריזה על הפסקת תשלומי הריבית על הלוואותיה – צעד שהיה למעשה פשיטת רגל. באותה עת, החוב הוערך בסכום עצום של 224.5 מיליון לירות שטרלינג, בעוד שההכנסה השנתית של האימפריה כולה הייתה רק 21.7 מיליון לירות שטרלינג.
התגובה האירופית הייתה חריפה. בריטניה וצרפת, שאזרחיהן היו המלווים העיקריים, הפעילו לחץ כבד על האימפריה. כתוצאה מכך, ב-1881 הוקם "מנהל החוב הציבורי העות'מאני" (OPDA – Ottoman Public Debt Administration).
ה-OPDA היה גוף ייחודי – זרוע עצמאית בתוך הבירוקרטיה העות'מאנית, שנועדה לנהל את החוב ולהבטיח את החזרתו למלווים האירופאים. הארגון קיבל סמכויות נרחבות, כולל זכויות לגביית מיסים על אלכוהול, דיג ומשי ומונופולים על מוצרים כמו טבק ומלח. זה היה צעד דרמטי שסימל את חולשתה הגוברת של האימפריה ואת התערבותן העמוקה של המעצמות האירופאיות בענייניה הפנימיים.
כחלק מהקמת ה-OPDA, החוב הופחת מ-191 מיליון לירות שטרלינג ל-106 מיליון. למרות זאת, החוב נשאר נטל כבד על האימפריה והוסיף למשברים האחרים שפקדו אותה בשנות ה-70 של המאה ה-19.
עם התפרקות האימפריה העות'מאנית לאחר מלחמת העולם הראשונה, ה-OPDA המשיך לפעול בתנאים משתנים. באזורים כמו פלשתינה (ארץ ישראל), סוריה ולבנון, שעברו לשליטת מנדטים אירופאיים, הארגון המשיך לגבות מיסים ואגרות באמצעות בולי הכנסה מיוחדים אותם נדרשו האזרחים לרכוש ולהדביק על גבי מסמכים רשמיים.
לפי התאריכים על הבולים, ניתן לראות שהם היו בשימוש זמן רב לאחר תחילת המנדט הבריטי. מעניין לציין שהחוב העות'מאני המשיך להיות נושא לדיונים גם לאחר קום הרפובליקה הטורקית. טורקיה הסכימה לקחת על עצמה חלק ניכר מהחוב, והתשלום האחרון בוצע רק ב-25 במאי 1954, כמעט מאה שנים אחרי לקיחת ההלוואה הראשונה.
סיפור החוב העות'מאני מהווה דוגמה מאלפת לאופן שבו כלכלה, פוליטיקה וריבונות מתערבבים בזירה הבינלאומית. הוא ממחיש כיצד קשיים פיננסיים יכולים להוביל לאובדן עצמאות כלכלית ולהתערבות זרה בענייני מדינה. יתרה מכך, הסיפור מדגיש את ההשפעה ארוכת הטווח של החלטות פיננסיות, שהדיהן נמשכו הרבה מעבר לקיומה של האימפריה עצמה. לבסוף, הוא מספק תובנות חשובות על האתגרים הכרוכים בניהול חוב לאומי ועל הדינמיקה המורכבת בין מדינות חייבות למלוות בזירה הגלובלית.