כולם מכירים את הסיפור של חנוכה: מתתיהו הכהן הורג את המתייוון במודיעין, יהודה המכבי מביס את הצבא היווני העצום, הכהנים הגדולים מטהרים את המקדש. סיפור של ניצחון מוחלט, דחייה ברורה וחד-משמעית של התרבות ההלניסטית הזרה. "מסרת גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים וזדים ביד עוסקי תורתך".
אבל יש פרט אחד בהיסטוריה החשמונאית שעובר מתחת לרדאר כבר אלפיים ומשהו שנה. פרט שמערער את הנרטיב הפשוט הזה.
המלחמה על הסמלים
השנה היא 167 לפנה"ס. אנטיוכוס הרביעי אפיפנס מחליט להפוך את יהודה למחוז הלניסטי "תקין". הוא אוסר ברית מילה, שבת וחגים. מקים במקדש מזבח לזאוס ומקריב עליו חזיר. על מטבעותיו, כמו על רוב המטבעות ההלניסטיים באזור, מופיעה קרן השפע – Cornucopia – הסמל היווני המפורסם של שפע וברכה, המיוחס לאלי יוון הפאגניים.
(בתמונה: מטבע ברונזה של אנטיוכוס הרביעי, מטבעת עכו. המטבע מציג את קרני השפע – מוטיב חשוב בפגאניות-היוונית)
זו לא סתם מלחמה צבאית. זו מלחמת תרבויות. יהדות נגד הלניזם. מונותאיזם נגד אלילות. המקדש הטהור נגד התרבות הפאגנית הטמאה. המרד פורץ, שנים של קרבות קשים עוברות ובסופן – החשמונאים מנצחים. המקדש מטוהר, היהודים זוכים באוטונומיה דתית ובהמשך – עצמאות מדינית מלאה.
סיפור מופלא של ניצחון היהדות על ההתייוונות.
המטבע הראשון
כעבור שלושים שנה, בערך ב-134 לפנה"ס, מגיע הרגע החגיגי: יהוחנן הורקנוס מחליט להנפיק את המטבעות החשמונאיים הראשונים. זה אמור להיות המטבע הרשמי של הממלכה היהודית העצמאית, סמל הריבונות, הצהרת עצמאות כלכלית-תרבותית.
יהוחנן הוא בנו של שמעון, אחד מחמשת בני מתתיהו. הוא גדל על ברכי אביו שהיה שם בתחילת המאבק, שמע את הסיפורים ממקור ראשון, ראה את השנאה לתרבות היוונית, את הזעזוע מהחילול, את מסירות הנפש.
ההחלטה שלו לגבי עיצוב המטבע החדש מעוררת תמיהה: מצד אחד הוא נמנע מהטבעת דמותו על המטבע ומטביע במקומה כיתוב עברי גאה וברור – "יהוחנן הכהן הגדול וחבר היהודים". אבל מצד שני, הוא שם על המטבע את קרן השפע. אותה קרן שפע יוונית-פאגנית שהייתה, בין השאר, על המטבעות של אנטיוכוס.
(בתמונה: המטבע שטבע יהוחנן הורקנוס. המטבע מציג בצורה ברורה את קרני השפע)
הפרדוקס שאיש לא מדבר עליו
זה אחד הפרדוקסים המטרידים ביותר בהיסטוריה החשמונאית. דור שני למורדים, אנשים שאביהם ואחיהם נלחמו נגד ההתייוונות, שחלק מהמשפחה הקריב את חייו במלחמה הזו, שכל המטרה שלהם הייתה לדחות את התרבות ההלניסטית הזרה – בוחרים להטביע סמל פגאני יווני על המטבע הלאומי שלהם.
סביר להניח שהסמל היה סמל ברור שהופיע על מטבעות ועזר למטבע להיתפס כמטבע לגיטימית וכהילך חוקי יציב. יתכן שהחשמונאים ראו בקרן השפע סמל כלכלי ניטרלי. ובכל זאת, מכיוון שמדובר בסמל עבודה זרה קלאסי – אותה קרן שהעניק זאוס למניקתו – זה נראה בלתי מתקבל על הדעת שהחשמונאים יאמצו את הסמל למטבע הראשון שלהם.
המפתח בירושלמי
מקור בירושלמי (ראש השנה פרק א, הלכה ב) מציע כיוון מעניין לפתרון החידה. הגמרא שואלת שם שאלה דומה: למה אנחנו משתמשים בשמות חודשים בבליים – ניסן, אייר, סיוון, תמוז – כשחלקם שמות של אלים פגאניים?
רבי חנינא בשם רבי פנחס עונה: "מה טעם עלו עמהם שמות החדשים מבבל? להעיד שלא עבדנו עבודה זרה."
הלוגיקה כאן היא הפוכה ממה שציפינו. לא "אנחנו משתמשים בשמות האלה למרות שהם פגאניים" אלא "אנחנו משתמשים בשמות האלה כהוכחה שהם כבר לא פגאניים". אם הם עדיין היו מייצגים עבודה זרה, לא היינו מעזים לגעת בהם. דווקא השימוש שלנו בהם מעיד על כך שהם איבדו את המטען הדתי המקורי והפכו לכלים טכניים.
אפשר להבין את זה לא רק כפשרה, אלא גם כצורה של ניצחון. כשמאמצים את הסמלים של האויב ומרוקנים אותם מתוכן, יש בזה משהו מהצהרת עליונות. הסמלים האלה כבר לא שייכים לאלים הפגאניים – הם משרתים מטרות יהודיות.
אולי החשמונאים ראו את הדברים כך: הניצחון האמיתי הוא לא להסתגר מהעולם אלא לחיות בו מתוך עוצמה. אפשר לקחת סמל פגאני ולהפוך אותו לכלי שמשרת מטרות יהודיות. שזו לא בגידה ביהדות אלא ביטוי של ביטחון ביהדות.
הפרק של השקל המודרני
אם חשבתם שהסיפור הזה מעניין רק היסטורית, הנה עוד פרק בסיפור: כאשר מדינת ישראל החליטה לעצב את מטבע השנקל החדש – מטבע שני השקלים – המעצבים חזרו אחורה אלפיים ומשהו שנה לחפש השראה. הם רצו לקשר את המטבע המודרני למטבעות היהודיים העתיקים, לסמלים של ריבונות יהודית.
הם בחרו בדיוק את המטבע של יהוחנן הורקנוס. את המטבע החשמונאי עם קרן השפע.
(בתמונה: מטבע שני שקלים מציג את קרני השפע בהשראה ישירה של מטבע יהוחנן הכהן הגדול)
על מטבע השנקל הישראלי המודרני מופיעות שתי קרני שפע, מלאות פירות ותבואה, בהשראה ישירה מהמטבע החשמונאי. אותו עיצוב, אותו סמל, רק אלפיים ומשהו שנים אחרי.
הבחירה לא הייתה מקרית. מעצבי בנק ישראל ידעו בדיוק מה הם עושים – הם בחרו במטבע החשמונאי כסמל למדינה היהודית העצמאית. והם לא חששו מקרן השפע. להיפך – הם ראו בה חלק אינטגרלי מהמורשת.
עד כמה שהצלחתי לבדוק, אף אחד לא התנגד. אף רב לא קם ואמר "איך אתם מעיזים להשתמש בסמל פגאני?" אף קבוצה דתית לא קראה לחרם. המטבע פשוט נכנס למחזור, ואנשים – כולל הדתיים השמרנים ביותר – השתמשו בו בלי לחשוב פעמיים.
הסיבה היא, כנראה, כי גם כיום, בדיוק כמו בשנת 134 לפנה"ס, קרן השפע אינה סמל פגאני. היא הייתה סמל של שפע וברכה, סמל של ריבונות יהודית. המטען הדתי-יווני התאדה מזמן, ונשאר רק הסמל החזותי שהפך לחלק מהמורשת היהודית.
זה מחזק את התזה מהירושלמי: כשאנחנו מאמצים סמל, זה בדיוק מפני שהוא כבר לא נושא את המשמעות המקורית שלו. השימוש עצמו הוא ההוכחה. והעובדה שמדינת ישראל המודרנית בחרה בדיוק באותו מטבע חשמונאי, עם אותה קרן שפע, מעידה על כך שבעינינו – כמו בעיני החשמונאים – זה כבר מזמן לא סמל פגאני אלא סמל יהודי לגיטימי לחלוטין.
ומה עם הרגש?
ההסבר מהירושלמי מספק מסגרת הלכתית להבנה זו: כשאנחנו משתמשים בסמל, זה מעיד שהוא איבד את המשמעות הפגאנית המקורית שלו. אבל ההסבר הזה לא מוחק את הדיסוננס הרגשי. קשה שלא לתהות האם בני המורדים לא הרגישו לפחות מעט לא נוח כשהחליטו להטביע את הסמל הזה.
אלא אם כן בשבילם זו באמת הייתה הצהרה של ביטחון. אולי הם הבינו משהו שאנחנו, שחיים אלפיים שנה אחריהם, מתקשים להבין: שלקחת את הסמל של האויב ולהשתמש בו למטרות שלך זה לא כניעה אלא כיבוש.