ב-11 בפברואר 2003, כשנה וחצי אחרי פיגועי התאומים, הנפיק דואר ישראל בול מיוחד לזכר הקורבנות. זה לא היה בול רגיל – הופיעה עליו יצירה מופשטת של האמן הישראלי מיכאל גרוס, ללא תמונות גרפיות של המגדלים הקורסים. רק צבעים וצורות שביטאו כאב בלי מילים.
שבע שנים מאוחר יותר, באפריל 2010, דואר ישראל הנפיק בול שני. הפעם לא יצירה מופשטת אלא תמונה של אנדרטה אמיתית – מצבת זיכרון שהוקמה ליד ירושלים על ידי הקרן הקיימת לישראל בעלות של 10 מיליון שקל.
שני בולים אלה מספרים סיפור מעניין על הדרך שבה מדינת ישראל בחרה להגיב לטרגדיה אמריקאית – תחילה ברגש ואמנות, ואחר כך במבנה קבוע ורשמי.
אומנות מופשטת
מיכאל גרוס היה אמן כאוב. הוא נולד בטבריה ב-1920, וכשהיה בן 19 נרצח אביו על ידי ערבים בירושלים. הטרגדיה האישית הזו השפיעה על כל יצירתו האמנותית. אחרי לימודי פיסול בפאריס בשנות החמישים, הוא פיתח סגנון מיוחד – מופשט אבל עמוס רגש.
כשדואר ישראל פנה אליו ב-2003 ליצור בול לזכר קורבנות 11 בספטמבר, גרוס לא בחר לצייר מגדלים או מטוסים. במקום זאת הוא יצר קומפוזיציה של פסים שחורים וחומים עם קו צהוב שעובר ביניהם. זו הייתה דרכו להביע כאב ללא תיאור גרפי של הפיגוע.
הבול יצא בערך נומינלי של 2.30 שקלים חדשים ונמכרו ממנו 768,020 עותקים. מספר מרשים שמעיד על הביקוש הציבורי לבטא הזדהות עם הקורבנות האמריקאיים.
חשוב לציין שהבול עוצב על ידי יצחק גרנות, בעוד שהציור עצמו היה של מיכאל גרוס. גרנות היה מעצב בולים ותיק בדואר ישראל, שתרם רבות לעיצוב הבולאי הישראלי לאורך השנים. חלוקת התפקידים הזו – מעצב לבול ואמן ליצירה עצמה – נפוצה בעולם הבולאות.
לבול צורפה מעטפת יום הופעה מיוחדת (FDC), שהיא פריט אספנות חשוב בפני עצמו. המעטפה נושאת את התאריך המדויק של הנפקת הבול – 11 בפברואר 2003 – ומעוצבת באופן שמשלים את הבול עצמו. הכיתוב 11 מעוצב כשני בנייני התאומים ועשוי משמיים מעוננים, אולי רמז לכך שבמקום בו עמדו הבניינים – יש כעת רק שמיים. השמיים המעוננים מתכתבים עם השמיים המעוננים שבחלקו העליון והתחתון של הבול.
מיכאל גרוס מת כשנה לאחר הנפקת הבול, ב-4 בנובמבר 2004, בגיל 84. הוא לא זכה לראות את השלב השני של ההנצחה הישראלית.
מהרגש המופשט למבנה קבוע
שבע שנים עברו, והקרן הקיימת לישראל החליטה לעשות צעד גדול יותר. היא הקימה אנדרטת זיכרון בעמק הארזים, ליד ירושלים, על שטח של חמישה דונם. האנדרטה תוכננה על ידי האמן אליעזר ווייסהוף ונחנכה ב-12 בנובמבר 2009.
המבנה המרכזי הוא מצבה בגובה תשעה מטרים העשויה מגרניט, ארד ואלומיניום. היא מעוצבת כדגל אמריקאי מתנופף שהופך בראשו ללהבת זיכרון. בבסיסה שולבה פיסת מתכת מותכת מהריסות מגדלי התאומים, שניתן לראות דרך לוח זכוכית.
זו האנדרטה היחידה מחוץ לארצות הברית שמונה את שמות כל קרוב ל-3,000 קורבנות הפיגועים, כולל חמישה אזרחים ישראלים שנהרגו באסון. המקום נקרא "9/11 Living Memorial Plaza" – אנדרטה חיה שממשיכה להתפתח.
כשהבול השני יצא ב-14 באפריל 2010, הוא הציג את האנדרטה על רקע הנוף הירושלמי, עם קו הרקיע של ניו יורק בתחתית. הפעם עיצב את הבול אותו אמן שיצר את האנדרטה עצמה – אליעזר ווייסהוף. גם לבול השני צורפה מעטפת יום הופעה המתאימה.
המעטפה חתומה בחותמת כסופה יוקרתית של "יום ההופעה" ובחותמת כסופה יעודית לכבוד הנפקת הבול. ברקע המעטפה ניתן לראות את הרי ירושלים המוריקים ובקו האופק את מבואות העיר ירושלים.
ההבדל בין שני הבולים
ההבדלים בין הבולים מעניינים:
הבול הראשון משנת 2003 היה תגובה רגשית מיידית. הוא הציג יצירה אמנותית מופשטת של מיכאל גרוס, שעוצבה על ידי יצחק גרנות. זה היה ביטוי לכאב עצום וסולידריות מתפרצת. הכאב היה כל כך גדול ולא מעובד והיצירה המופשטת הצליחה להעביר את המסר שהמילים התקשו לבטא.
הבול השני משנת 2010 היה הנצחה ממוסדת. הוא הציג מבנה פיזי קבוע שעלה מיליונים, נחנך בטקס רשמי, ונועד להישאר לדורות. הפעם הבול הציג יצירה המציגה כאב אין סופי אבל מעובד ותחום. הכאב נפרט לאלפי שמות המופיעים על הלוחות באנדרטה. כל אחד מהנספים הונצח מילולית באנדרטה החדשה.
האנדרטה החיה מתפתחת
המקום שנבחר לאנדרטה אינו מקרי. מעמק הארזים ניתן להשקיף על הר המנוחות – בית העלמין הראשי של ירושלים. המיקום מחבר בין זיכרון יהודי ישן לזיכרון אמריקאי חדש.
בשנת 2018 התווסף לאתר לוח זיכרון נוסף לזכר 11 קורבנות הטבח בבית הכנסת בפיטסבורג. האנדרטה החלה להתרחב מסמל ספציפי ל-11 בספטמבר למקום זיכרון כללי לקורבנות טרור יהודי-אמריקאי.
מה אומרים המחירים
בשוק האספנים של היום, שני הבולים נמכרים במחירים דומים – בדרך כלל בין דולר לכמה דולרים בודדים, תלוי במצב הבול ובפריטים הנלווים כמו מעטפות יום הופעה. המחירים הנמוכים יחסית מעידים שהבולים אינם נדירים במיוחד.
אבל הערך האמיתי שלהם אינו כלכלי. הם מתעדים תהליך היסטורי של התמודדות עם טרגדיה – מכאב ראשוני ועד למיסוד הזיכרון.
משמעות לטווח הארוך
כשמסתכלים על שני הבולים יחד, רואים סיפור על התפתחות זיכרון לאומי. הבול הראשון מייצג את התגובה הרגשית המיידית – הצורך להביע הזדהות ולומר "אנחנו איתכם". הבול השני מייצג את השלב הבא – יצירת מבנה קבוע שיזכיר את האירועים גם לדורות הבאים.
מיכאל גרוס, האמן הוותיק שעבודתו האמנותית נולדה וחיה מתוך אובדן אישי פועם, הביע את הכאב הטרי. אליעזר ווייסהוף, שתכנן גם את האנדרטה וגם את הבול, יצר את הזיכרון הקבוע.
שני הבולים מספרים על הדרך שבה מדינת ישראל, שמכירה טרור מקרוב, בחרה לבטא הזדהות עם מדינה שחוותה פיגוע בקנה מידה עצום. ההזדהות הזו הייתה טבעית במיוחד בתקופה זו – הבול הראשון יצא בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, כשישראל עצמה סבלה מגל פיגועי טרור קשים מנשוא. תחילה באמנות ובבולי דואר, ואחר כך באנדרטה קבועה שעולה מיליונים.
זהו סיפור על איך רגש הופך לזיכרון, איך כאב הופך למוסד, ואיך מדינות משתפות זו עם זו את הניסיון להתמודד עם האלימות והטרור.
היום, יותר מעשרים שנה אחרי הפיגועים, שני הבולים הללו הם עדות למסע המתמשך הזה – מהתגובה הראשונית ועד להנצחה המוסדית. הם מזכירים שזיכרון הוא בחירה מכוונת, ושיש דרכים שונות לזכור – גם בבול דואר קטן, גם באנדרטה ענקית.