ב-26 בנובמבר 1952, תורים של אנשים נמתחו למרחק של כמה רחובות מתיאטרון פרמאונט בהוליווד. הם לא באו לראות כוכב קולנוע מפורסם או בכורה של סרט יוקרתי. הם באו לראות אריה קופץ הישר לזרועותיהם.
הסרט היה "Bwana Devil" – סרט הרפתקאות בינוני על צייד שצד אריות טורפי אדם בקניה. הסיפור עצמו לא היה מרגש במיוחד, אבל לסרט הזה היה משהו שאף סרט אחר לא הציע קודם לכן: תלת-מימד בצבע מלא. הפוסטרים הבטיחו "האריה בזרועותיך!" – והקהל האמריקאי קנה את זה, מילה במילה.
הקולנוע נגד הטלוויזיה
בתחילת שנות החמישים, הוליווד עמדה בפני איום קיומי. לאחר מלחמת העולם השנייה, כ-90 מיליון אמריקאים ביקרו בבתי קולנוע מדי שבוע, אבל הצעירים שהתחתנו והעתיקו לפרברים מצאו תחביב חדש – קופסה קטנה בסלון שנקראת טלוויזיה. הטלוויזיות של אותה תקופה היו קטנות, בשחור-לבן, עם תוכן בתקציב דל. אבל הן היו בבית, והקולנוע היה רחוק.
האולפנים הגדולים חיפשו גימיקים שיחזירו את הקהל לאולמות. הם ניסו מסכים רחבים בפורמטים שונים כמו סינמסקופ וויסטאוויז'ן. ואז, כשמילטון גונצבורג ופרנד בייקר פיתחו את מערכת הצילום Natural Vision – שתי מצלמות זו לצד זו, אחת לעין שמאל ואחת לימין, המדמות את הראייה האנושית – הם הציעו משהו שהטלוויזיה לעולם לא תוכל לתת: עומק.
ההצלחה של "Bwana Devil" הייתה מיידית ומדהימה. תוך חודשים ספורים, בין ינואר לאוקטובר 1953, האולפנים הגדולים שחררו 48 סרטי תלת-ממד. בתקופה של שלוש שנים בלבד, בין 1952 ל-1954, יצאו לאקרנים כ-57 סרטים בטכנולוגיה החדשה.
משקפי הקרטון המפורסמים
הטכנולוגיה עצמה לא הייתה חדשה כפי שהקהל חשב. כבר ב-1922, סרט בשם "The Power of Love" הוצג בתלת-ממד בלוס אנג'לס, אם כי הוא נחשב כיום לאבוד. קודם לכן, בשנות ה-1890, פותחה שיטת האנגליף — שימוש בעדשות אדום-כחול שיוצרות אשליה של עומק. אבל רק בשנות החמישים הגיעה הטכנולוגיה לבשלות, עם משקפי פולארויד שסיפקו תמונה נקייה יותר.
הסרטים הגדולים של התקופה כללו את "House of Wax" עם וינסנט פרייס, שהיה גם הסרט הראשון שכלל צליל סטריאופוני בתלת-ממד. אלפרד היצ'קוק ביים את "Dial M for Murder" בתלת-ממד, ו"Creature from the Black Lagoon" הפך לקלאסיקה של הז'אנר.
אבל הקסם לא החזיק מעמד. הקרנת סרט תלת-ממד דרשה שני מקרנים שיעבדו במקביל בסנכרון מושלם, ושני טכנאים שיפעילו אותם. העלויות היו גבוהות, התקלות הטכניות תכופות, וחלק מהצופים התלוננו על כאבי ראש ועיניים. עד 1955, הגל הראשון של טירוף התלת-ממד שקע.
החיים השניים על בול
ב-26 במאי 1999, רשות הדואר האמריקאית הנפיקה בול של 33 סנט המנציח את התופעה הזו. הבול הוא חלק מסדרת "Celebrate the Century" – עשרה גיליונות של 15 בולים כל אחד, סך הכל 150 בולים שמתעדים את הרגעים החשובים של המאה העשרים, עשור אחר עשור. הגיליון שהוקדש לשנות החמישים הונפק בספרינגפילד, מסצ'וסטס, והודפס בכמות של 188 מיליון עותקים.
האמן דין אליס מאמגנסט, ניו יורק, עיצב את הבול. אליס, שחי בין 1920 ל-2009, היה איש רנסנס אמיתי של עולם האיור – צייר דיוקנאות שנתלו במטרופוליטן קלאב ובאוניברסיטת קולומביה, מאייר עטיפות מדע בדיוני לספרי ריי ברדבורי, ומעצב בולים לרשות הדואר האמריקאית ולממשלות זרות. ב-1950, מגזין לייף כלל אותו ברשימת 19 הציירים האמריקאים המבטיחים ביותר.
הבול עצמו מציג קהל קולנוע עם משקפי תלת-ממד קלאסיים — אדום וציאן — בעיצוב שמדמה את האפקט החזותי של צילום תלת-ממדי מאותה תקופה. הכיתוב "Movies Go 3-D" מופיע בצד, והשנה 1999 מוטבעת בפינה השמאלית התחתונה.
הבול הזה מקפל בתוכו סיפור גדול בהרבה מזה של אולמות הקולנוע. הוא מספר על הכמיהה האינסופית שלנו ליותר – יותר קרוב, יותר ממשי, יותר 'אמיתי'. אולפני הסרטים זיהו את הצורך הזה ומיהרו למכור לנו חוויה שמתחזה למציאות, הבטחה שהנה, הפעם גבולות המסך נפרצים. אולם, כמו כל גימיק שמנסה לחקות את החיים עצמם, הקסם דהה והותיר אחריו בעיקר כאבי עיניים. ההנצחה של הניסיון הנואש הזה למכור לנו מוחשיות – דווקא על גבי בול שטוח וצנוע – היא תזכורת לכך שאי אפשר באמת לזייף את המציאות, גם לא בפורמט הרחב ביותר.