בעולם הבולאות הישראלית קיים פריט שמכונה "בול הקסדה" ואת האגדה סביבו אפשר לשמוע מידי פעם בקרב אספנים וחובבים: בול רשמי שנועד להיכנס למחזור, אלא שברגע האחרון מישהו הבחין שהקסדה על ראש החייל דומה לקסדת וורמאכט נאצית – ונתן פקודה לגנוז אותו.
הסיפור הזה מושלם. הוא דרמטי, הוא נוגע בנקודה הרגישה ביותר של הזהות הישראלית, הוא מסביר בדיוק למה הבול קיים אבל מעולם לא נשלח על מעטפה. יש בו רק בעיה אחת: הוא לא נכון.
מעצב כרזות בשירות הוד מלכותה
כדי להגיע לסיפור האמיתי צריך לנסוע ללונדון של שנות השלושים, למסדרונות של סטודיו מסחרי שבו עבד צעיר יהודי בשם אברם גיימס תמורת לירה בשבוע. גיימס נולד ב-29 ביולי 1914 – יום לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה – כאברהם גמסה, בן לצלם ולתופרת שהגיעו מרוסיה והתיישבו בווייטצ'אפל שבמזרח לונדון. בגיל שתים-עשרה שינה האב את שם המשפחה. בגיל שש-עשרה עזב אברם את לימודי האמנות לאחר שני סמסטרים בלבד. בסוכת עץ שבנה בחצר הבית, הוא עיצב כרזות כל יום, עד שיצר לעצמו תיק עבודות מכובד. הוא היה מייצר לכל רעיון שש סקיצות שונות כדי לקבל מגוון זוויות לאותו הרעיון ומשם לפתח את הרעיון.
כשהותיר את התיק בידי סוכני אמנים וחזר תשעה חודשים מאוחר יותר, נאמר לו שעבודותיו "מקדימות את הציבור בעשרות שנים". "אני לא יכול לחכות עשרות שנים," השיב.
הוא לא חיכה. עם הזמן באו לקוחות גדולים – של, לונדון טרנספורט, גינס – יצרנית הבירה האירית – וגיימס פיתח פילוסופיה שהנחתה אותו כל חייו: Maximum Meaning, Minimum Means, משמעות מקסימלית באמצעים מינימליים. כל עיצוב נבחן קודם בגרסה ממוזערת זעירה. אם הרעיון לא עבד ממרחק חמישים מטר, הוא לא עבד בכלל.
ב-1941 גויס לצבא הבריטי. אחרי שביקר בקול רם על הכרזות הצבאיות העלובות, הועבר למשרד המלחמה ומונה – מטוראי, לא פחות – למעצב הכרזות הרשמי של הצבא. ארבע שנים ישב ועיצב כרזות שעודדו את הבריטים להתגייס, ללחום, להחזיק מעמד. הוא נלחם בנאצים בדרך היחידה שהכיר – בדיו ובצבע.
שמונה עשרה אישורי יציאה מהבסיס
ב-1956 הגיע גיימס לישראל. המדפיס הממשלתי רכש מכונת פוטוגרוורה חדשה – שיטת דפוס שקע שמייצרת מעברי צבע עדינים ותלת-ממדיות שהליתוגרפיה הישנה לא הייתה מסוגלת להן – ועל אף שהחלו להשתמש בה לעיצובים שונים – לאף אחד בארץ לא היה הניסיון לעצב בולים עבורה. גיימס הוזמן ללמד בארץ קורס של שישה שבועות, שמונה עשרה שיעורים.
עשרים ואחד מעצבים ועוסקים צעירים התייצבו בחדר הקטן שבסניף הדואר בתל אביב. אחד מהם היה דן רייזינגר, שירת אז בחיל האוויר כמנהל אמנותי, והיה צריך להשיג אישור יציאה מהבסיס בנפרד לכל שיעור. אחר היה אשר קלדרון, יליד בולגריה שעלה ב-1948 כנער בעליית הנוער ועבד אז כאזרח בצבא. היה שם גם פול קור מטעם המדפיס הממשלתי, וגם ג'ורג' המורי, שכבר היה מעצב בולים. רייזינגר יזכה לימים בפרס ישראל. קלדרון יעצב יותר משישים בולים. הכיתה הזאת הייתה, במבט לאחור, מפעל של דור שלם בעיצוב הישראלי.
כובע הטמבל של גיימס
כחלק מהתרגיל המעשי, עיצב גיימס בעצמו בול מדומה. הוא לא חסך: הכיתוב "ישראל" בעברית, ערבית ואנגלית, ערך בדוי של 135, מגן דוד ושיבולת חיטה. על שני הסרטים משני צידי המגן כתב במפורש, כדי שלא ישאר ספק: "בול לנסוי" ו-"TEST STAMP".
במרכז הבול הציב פרופיל של חלוץ צעיר החובש כובע טמבל — הסמל הויזואלי המובהק של ישראל בשנות החמישים. הכל נעשה כדי שהתלמידים יוכלו להתנסות בתהליכי ההכנה לדפוס על חומר שנראה ומרגיש כמו בול אמיתי.
גיימס היה מאסטר של עט-הסיקול – ה-airbrush – שבו טיפל בדיוק של עיפרון. הפוטוגרוורה עשתה את שלה, ההצללות יצרו עומק ומרקם והתוצאה היתה מרהיבה. אבל – מי שלא ידע מה הוא מסתכל עליו – היה עלול לראות שם בטעות קסדה.
איך נולדה האגדה
הגיליונות שנדפסו במהלך הקורס לא נזרקו. עם השנים הם הגיעו לשוק האספנים, בצבעי מג'נטה, חום וירוק. אספנים שלא ידעו דבר וחצי דבר על הקורס בתל אביב, ראו לפניהם בול ישראלי רשמי למראית עין, עם מגן דוד ושיבולת חיטה ודמות שחובשת קסדה. הכיתוב "בול לנסוי" לא שכנע אותם; הוא רק הוסיף לתעלומה. השם "בול הקסדה" נדבק ולא עזב.
והאירוניה של הסיפור: גיימס, שהקדיש ארבע שנים מחייו ללחום בנאצים דרך כרזות – הפך, שנות דור אחרי מותו, ליוצר בול עם "קסדה נאצית" שנפסל ונסתם עליו הגולל. הוא מעולם לא שמע על האגדה והבול מעולם לא הוגש לאישור ולא נפסל – הוא היה תרגיל כיתתי, לא יותר.
היום, "בול הקסדה" נחשב לאחד הפריטים המעניינים בבולאות הישראלית. אספנים רוכשים אותו בגלל האגדה, אבל הסיפור האמיתי מעניין יותר. זו תזכורת קטנטנה ליום שבו מעצב יהודי-בריטי שנלחם בנאצים דרך כרזות, הגיע לירושלים כדי ללמד דור שלם של מעצבים ישראליים את מלאכת הדפוס – ותרגיל הכיתה שלו יצא כל כך טוב, ששבעים שנה מאוחר יותר אנשים ממציאים לו עבר שמעולם לא היה.