"כי הִנֵּה כַחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר" – כשבולים נושאים את הפיוט הנשגב של יום הכיפורים

תשע"ז (2016) – בין ידיו של היוצר לידי הצורף

בחודש אלול תשע"ו, כשלושה שבועות לפני ראש השנה, הנפיק דואר ישראל שלושה בולים בסדרת "מועדים תשע"ז". על הבולים – ידיים עובדות בחומרים שונים: חרס רך, זכוכית צבעונית, תכשיט כסף. אין פנים – רק הידיים והחומר.

הבחירה לא הייתה מקרית. שלושת הבולים מציגים קטעים מהפיוט "כי הנה כחומר ביד היוצר". פיוט קדום זה נאמר בליל יום הכיפורים כאשר ארון הקודש פתוח. הפיוט מתאר חומר בידי אומן, כלי שנשבר ונוצר מחדש ואפשרות להתחיל שוב. דויד בן הדור, שעיצב את הבולים, בחר להציג את הפיוט לא רק דרך המילים אלא דרך המעשה עצמו – הידיים היוצרות.

שליחות מיוחדת אל בית היוצר

"הִנֵּה כַחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר, כֵּן אַתֶּם בְּיָדִי בֵּית יִשְׂרָאֵל" – כך אומר הקב"ה לעם ישראל בפי ירמיהו הנביא (פרק יח, פסוק ו). הנביא נשלח לבית היוצר, שם הוא רואה את האומן לוקח חמר מיצירה שלא צלחה ומעצב אותו מחדש לכלי:

"הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' לֵאמֹר: קוּם וְיָרַדְתָּ בֵּית הַיּוֹצֵר וְשָׁמָּה אַשְׁמִיעֲךָ אֶת דְּבָרָי.
וָאֵרֵד בֵּית הַיּוֹצֵר וְהִנֵּה הוּא עֹשֶׂה מְלָאכָה עַל הָאָבְנָיִם. וְנִשְׁחַת הַכְּלִי אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה בַּחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר וְשָׁב וַיַּעֲשֵׂהוּ כְּלִי אַחֵר כַּאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינֵי הַיּוֹצֵר לַעֲשׂוֹת…"

זה המקור התנ"כי – אבל בפיוט, כפי שאנו מכירים אותו היום, קורה משהו נועז: הפיוט לוקח איום מפי הנביא והופך אותו לתפילה ולבקשת רחמים. במקור, המשמעות אחרת לחלוטין: הנביא מזהיר את ישראל שהבורא יכול לעשות בהם כרצונו – "הִנֵּה כַחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר, כֵּן אַתֶּם בְּיָדִי בֵּית יִשְׂרָאֵל" – תחזרו בתשובה אחרת יקרו דברים לא טובים.

הפייטן הקדום (שזהותו אבדה) בנה את הפיוט כאשר בכל בית, הפייטן בוחר בעל מלאכה אחר – אומן שיש לו שליטה מוחלטת על החומר שבידיו. מתוך שישה בעלי המלאכה המופיעים בפיוט, השירות הבולאי בחר בשלושה.

שלושת הבולים – הידיים שמעצבות

1. היוצר (2.30 ש"ח) – החומר והתקווה

על הבול הראשון – ידיים עובדות בחומר הרך, מעצבות כד חרס על גבי האובניים – "כִּי הִנֵּה כַּחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר / בִּרְצוֹתוֹ מַרְחִיב וּבִרְצוֹתוֹ מְקַצֵּר"

זהו בעל המלאכה המרכזי, זה שממנו הכותב שואב את ההשראה לשאר הפיוט. היוצר מסמל את האפשרות לתיקון – החומר ביד היוצר יכול להשתנות, להתעצב מחדש, להפוך למשהו אחר. כלי מלאכתו הן ידיו בלבד, והחומר הרך מאפשר יצירה חוזרת עד שהתוצאה תהיה רצויה.

2. המזגג – מנפח הזכוכית (7.40 ש"ח) – מהאש לצורה

זכוכית לוהטת על צינור ניפוח – "כִּי הִנֵּה כִּזְכוּכִית בְּיַד הַמְזַגֵּג / בִּרְצוֹתוֹ חוֹגֵג וּבִרְצוֹתוֹ מְמוֹגֵג"

הזכוכית ניתכת באש ומתעצבת לפי רצון האמן – "חוגג" במשמעות של "מעצב בתנועה מעגלית", ו"ממוגג" – מתיך והופך את הזכוכית לחסרת צורה. הזכוכית היא חומר שביר ועדין היכול להפוך לכלי יפהפה או להישבר ברגע. הזכוכית היא אחד החומרים המרתקים ביותר – שקופה כמים, שבירה כקרח, אך נוצרת באש. מנפח הזכוכית עושה שימוש בצינור עליו נמצאת הזכוכית הלוהטת על מנת להעניק לה צורה.

3. הצורף (8.30 ש"ח) – הכסף הטהור

ידיים יוצרות תכשיט מכסף בטכניקת פילגרן – "כִּי הִנֵּה כַּכֶּסֶף בְּיַד הַמְצָרֵף / בִּרְצוֹתוֹ מְסַגְסֵג וּבִרְצוֹתוֹ מְצָרֵף"

בטכניקה זו, יוצר הצורף את התכשיט בעזרת עיטורים עדינים מחוט מפותל. ביצירת הפילגרן הצורף אינו "מפסל" או "מגלף" אלא מוסיף חוטים, עיטורים, פיתולים ליצירת היצירה השלמה. הצורף בפיוט מזקק את המתכת באש – מצרף אותה ומסלק את הסיגים. הוא יכול גם להכין סגסוגת, הפעולה ההפוכה מהצירוף – להוסיף מתכת נוספת כדי לשנות את הגוון שלה, את העמידות שלה ותכונות נוספות.

דויד בן הדור והבחירה בידיים

העיצוב של דויד בן הדור מציג איור עדין של ידיים עובדות בחומרים – חרס רטוב על אובניים, זכוכית לוהטת על צינור הניפוח, תכשיט כסף מיוחד. הבחירה להציג את בעלי המלאכה דרך הידיים בלבד – בלי פנים, בלי רקע, בלי שום דבר מיותר – היא בחירה עיצובית מבריקה: הפיוט לא מדבר על האנשים. הוא מדבר על הפעולה. על היכולת לעצב, לשנות, ליצור מחדש. הידיים הן ידי הבורא – אבל גם הידיים של כל אדם שמנסה לעצב את חייו מחדש אחרי שהכלים שלו נשברו.

על כל בול מופיע קטע מהפיוט בעברית, והמילים "פיוט ליום הכיפורים – מועדים תשע"ז" מציינות את הקשר. השובלים מציגים את התוצאה הסופית: הכד המוגמר, כלי הזכוכית ותכשיט הכסף. מהחומר הניתן לעיצוב ושינוי – לכלי המוגמר.

לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר – ההתבטלות המוחלטת

כל אחד מבתי הפיוט נחתם באותה בקשה חוזרת:

"כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ… / לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר"

זהו ליבו של הפיוט – הרגע שבו ההתבטלות המוחלטת הופכת לתפילה לרחמים. הפייטן לא מתעלם מהיצר שלנו, מהחטאים, מהכשלונות. הוא מכיר בהם במלואם. אבל במקום להתגונן או להצדיק, הוא עושה משהו אחר: הוא מבקש מהיוצר להפנות את מבטו למקום אחר.

הסתכל על הברית שכרתת עימנו – ואל תסתכל על היצר שלנו. על הרע שבנו, על הכשלונות, על הפגמים. זו לא הכחשה של האחריות האנושית. זו הכרה עמוקה יותר: אנחנו חומר בידיך וזו החולשה שלנו ובה בעת התקווה שלנו.

הפיוט מבטא התבטלות מוחלטת כלפי הבורא – אנחנו ממש כחומר, כאבן, כזכוכית. אין לנו כוח עצמאי. אבל בתוך ההתבטלות הזו מסתתר כוח: אם אנחנו חומר, אז יש לך כיוצר את הכוח לעצב אותנו מחדש. אם הכלי נשבר – תקן אותו. אם נכשלנו – צור אותנו מחדש.

ההגה ביד המלח – המילה שנולדה מטעות

בין שישה בתי הפיוט מסתתר בית אחד חריג לגמרי. כל הבתים מדברים על בעלי מלאכה – יוצר, חרש, זגג, צורף. אבל בית אחד מתאר את הבורא: "כִּי הִנֵּה כַהֶגֶה בְּיַד הַמַּלָּח / בִּרְצוֹתוֹ אוֹחֵז וּבִרְצוֹתוֹ שִׁלַּח". מלח? איזו מן מלאכה זו?

האמת שאין לי ממש מושג אבל הסיפור מאחורי הבית הזה הוא אחד המרתקים בהיסטוריה של העברית. הפייטן הקדום קרא במשנה על "המוכר את הספינה מכר את העוגין" (מסכת בבא בתרא). המילה "עוגין" פירושה עוגנים – הברזל הכבד שמורידים לקרקעית הים כדי לקרקע את הספינה, אבל הפייטן הבין את המילה אחרת. הוא חשב ש"עוגין" זה רבים של "עוג" – משהו עגול – מעין גלגל או הגה.

מהבנה מוטעית זו נולדה מילה חדשה: "הגה". בהמשך התקבעה המילה הגה במשמעות של גלגל ההיגוי של הספינה. כשבמאה ה-20 היה צריך למצוא מילה עברית להגה של מכונית – לא המציאו מילה חדשה. הם פשוט לקחו את ה"הגה" של הפייטן שטעה לפני יותר מ 800 שנה. כל פעם שישראלי מתיישב מאחורי ההגה – הוא בעצם מזכיר פיוט מימי הביניים שנולד מטעות בקריאת המשנה.

השירות הבולאי לא בחר בבית הזה לסדרה, כנראה כי המלח אינו אומן מלאכה, אבל הבית הזה מזכיר לנו משהו חשוב: לפעמים הטעויות שלנו יוצרות דברים חדשים.

הניגון שנדד בין העולמות

אני מקווה בשבילכם שכאשר אתם רואים את הבולים, עולה בכם מנגינה מיוחדת. הניגון המפורסם של "כי הנה כחומר" מסתיר בתוכו סיפור מרתק של ניגון שנטל את מקל הנדודים. הלחן חובר על ידי אהרון חריטונוב, חסיד חב"ד שחי באוקראינה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. אבל הוא לא חיבר אותו לפיוט – הוא פשוט יצר ניגון חסידי מיוחד, ללא מילים.

בעיצומם של מאורעות תרפ"ט – זמן של פחד ואלימות – הניגון הגיע לארץ ישראל ומצא חיים חדשים. עמנואל הרוסי, משורר צעיר ומודאג, שמע את הניגון ומשהו בעומק שלו נגע בו. הוא לקח את המנגינה החסידית העמוקה והלחין לה מילים חדשות לגמרי:

שְׁכַב בְּנִי, שְׁכַב בִּמְנוּחָה,
אַל נָא תִּבְכֶּה מָרָה.
עַל יָדְךָ יוֹשֶׁבֶת אִמְּךָ,
שׁוֹמֶרֶת מִכָּל רַע.

מְיַלֵּל בַּחוּץ הַתַּן
וְנוֹשֶׁבֶת רוּחַ שָׁם…
אַךְ אַתָּה, בְּנִי הַקָּטָן,
נוּמָה שְׁכַב וִישַׁן..

השיר הוא שיר ערש לבנו, הבטחה לשקט, בעולם שאינו שקט כלל.

רק עשרות שנים אחר כך, בשנות השישים, הגיע הניגון אל הפיוט הקדום. אי שם, בתפילת ערבית של יום הכיפורים, החלו לשיר את "כי הנה כחומר" על אותו ניגון. זה היה כל כך מתאים, כל כך טבעי – המילים והמנגינה התחברו כאילו נכתבו זה לזה. מאז הם בלתי נפרדים.

הניגון קיבל שלושה מחזורי חיים: תחילה כניגון חסידי ללא מילים, שנועד להתבוננות ולעבודת הנפש. לאחר מכן כשיר ערש של אב מודאג לבנו הקטן, שמבטיח לו שהטוב יבוא. ולבסוף כתפילה של עם שלם בליל יום הכיפורים – רגע שבו כולם עומדים מול ארון הקודש הפתוח ומבקשים להיות חומר בידי היוצר. שלוש משמעויות שונות לחלוטין, אבל כולן חולקות את אותו עומק, את אותה תקווה שאפשר להתחיל מחדש.

להתחיל מחדש

באגרת הברכה של השירות הבולאי לראש השנה תשע"ז, נבחרו שלושת הבולים בתוספת חותמת מיוחדת. זוהי תזכורת מיוחדת לקראת השנה החדשה שאנחנו לחלוטין בידיו של הקדוש ברוך הוא. כמובן שמוטלת עלינו החובה לעבוד ולהתקדם אבל מתוך ענווה והכרה בקטנותנו אל מול גדלותו האינסופית של הבורא. תזכורת לכך שכל אחד מאיתנו הוא קצת כמו הכד על האובניים – לפעמים נשבר, לפעמים מושלם, אבל תמיד ניתן לעיצוב מחדש.

בעידן שבו אנשים מחפשים ודאות מוחלטת ושליטה על כל היבט בחייהם, הפיוט הקדום והבולים שמנציחים אותו מזכירים לנו דבר אחר: יש משהו משחרר בלהיות חומר בידי היוצר, להודות שאנחנו לא מושלמים, שאנחנו עדיין בתהליך, שיש מי שיכול לעצב אותנו מחדש אפילו כשאנחנו מרגישים שבורים לגמרי.

וזה בדיוק מה שיום הכיפורים מציע – לא רק סליחה על החטאים, אלא אפשרות להיות מחדש. להתחיל מאפס. להיות חומר שיכול להפוך לכלי חדש.

גמר חתימה טובה!