בשנת 1267 עלה רבי משה בן נחמן, הרמב"ן, אל חופי עכו. הוא היה זקן, מעל גיל שבעים, שנעקר מארצו בקטלוניה אחרי ויכוח פומבי שנכפה עליו מול נציגי הכנסייה וארץ ישראל נפרשה לפניו לראשונה. בהגיעו לעכו, הראו לו התושבים מטבע כסף ישן וכבד, מכוסה אותיות שלא הכיר. הוא סובב אותו בין אצבעותיו. מצד אחד נראתה לו צורה של מקל פורח, מצד שני כעין צלוחית קטנה, ומסביב רץ כתב עתיק שהתפתל בטבעת. את הכתב הזה הרמב"ן לא ידע לקרוא.
את מה שנעלם ממנו פענחו הכותים, הם השומרונים, עדה קטנה ששימרה מדור לדור את הכתב העברי הקדום, פליאו-עברי, שהיהודים עצמם זנחו עוד בראשית ימי הבית השני והמירו בכתב המרובע המוכר לנו כיום. השומרונים קראו את האותיות בלי קושי, "כי הוא כתב עברי אשר נשאר לכותיים", כלשונו של הרמב"ן והוא רשם את הדברים בכתב ידו. הפענוח כפי שקיבל הרמב"ן היה "שקל השקלים" בצד אחד ובצד השני "ירושלם הקדושה". הצורות היו נראות לו כמו מקלו של אהרן עם שקדיו ופרחיו וצנצנת המן.
הרמב"ן קיבל לידיו מטבע עתיק שאנו לא יודעים את איכותו אולם סביר שהוא היה במצב שימור בינוני, או פחות מזה. כמעט כל פרט בתיאור הזה היה לא מדויק. הצד שנראה לרמב"ן כמקל שקד נשא במקור ענף ובו שלושה רימונים, סמל מוכר על שקל המרד היהודי. הכלי שכינה 'צלוחית המן' היה כלי שרת מבית המקדש. והכיתוב על המטבע "שקל השקלים" היה למעשה "שקל ישראל". הרמב"ן החזיק מטבע אמיתי במו ידיו, אך תיאר אותו דרך שכבה של כתב שלא הצליח לפענח לבדו ושל פרשנות מבוססת על מטבע בודד במצב לא ברור. כיום יש בפנינו מאות רבות של מטבעות במצבים שונים ובטיפוסים שונים וקל לנו בהרבה להבין מה ניצב מולנו.
מכאן מתחיל גלגול ארוך. תיאורו של הרמב"ן, ואחריו תיאורים דומים, הגיעו לאירופה, ואמנים שמעולם לא ראו מטבע עתיק יצרו על פיהם מדליות כסף. אחת מהן מונחת לפנינו כעת, מדליה שנקראת "שקל גרליץ". בצד אחד גביע רחב שממנו מיתמר עשן, מוקף באותיות עבריות מרובעות ובזר של פנינים זעירות, ומעליו הכיתוב "שקל ישראל". בצד השני ענף פורח, ומסביבו "ירושלם הקדשה". והנה, מוסתרות בין קווי העשן העולה מן הגביע, מופיעות ארבע ספרות קטנות: 1999.
מגרליץ אל העולם
העיר גרליץ שבמזרח גרמניה היתה מרכז הייצור של השקלים האלה, ומכאן שמם. הסיפור מתחיל בגאורג אמריך, סוחר עשיר שלימים היה לראש עיריית גרליץ, שעלה לרגל לירושלים ב-1465. בשובו הקים בעירו העתק של כנסיית הקבר, אתר שקיים בגרליץ עד היום, ומסוף המאה ה-16 נמכרו לצד ההעתק שקלי כסף ובדיל למבקרים ולעולי רגל. הפריט העתיק ביותר מסוגו שידוע כיום הוא "שקל מייזל", מדליית כסף יצוקה בקוטר 38 מ"מ, שנעשתה ב-1584 בעיר יואכימסטל.
עם השנים מצאו השקלים את דרכם אל חיי היומיום. חלק מהם נוקבו ונענדו כתליון או כקמע, אחד הוטמן בכפתור צריח של כנסייה בברלין במאה ה-17, ובמאה ה-19 יוצרו בהמוניהם ונמכרו כהעתקים של "שקל המקדש", ואף שימשו חומר המחשה בשיעורי מקרא בבתי ספר נוצריים. בקהילות יהודיות נהגו בהם כזכר למצוות מחצית השקל וכחמשת הסלעים לפדיון הבן. אותו חפץ קטן עבר מכיס עולה-רגל אל תיבת אספן, ומשם אל מגירת המזכרות של המשפחה.
הכתב שמסגיר את החיקוי
המדליות האלה נשאו איתן יותר ממשקל של כסף. המסורת הגרמנית ראתה בגביע מחתה, כלי קטורת, והעשן העולה ממנו הוא עשן הקטורת, ומכאן הכינוי "מטבעות קטורת". במסורת היהודית קראו באותו כלי עצמו את כוס העומר או את צנצנת המן. אבל הפרט שחושף בכל פעם מחדש שאין לפנינו מטבע עתיק הוא דווקא הכתב. השומרונים בעכו הצליחו לקרוא את השקל המקורי משום שהיה חקוק בכתב עברי קדום, שאותו שימרו בקנאות. המעתיקים באירופה לא הכירו את הכתב ההוא, והחליפו אותו בכתב המרובע. אותה צורת אות עצמה שהקשתה לקרוא את המטבע בעכו היא שמסגירה את החיקוי מאות שנים אחר כך.
בקיץ 2023 הקדיש מוזיאון ישראל בירושלים תערוכה שלמה לסיפור הזה, בשם "שקל או שקר?", באוצרותו של יניב שאואר. התערוכה הציגה שקלים דמיוניים ומטבעות מדומים של דמויות מן התנ"ך, מאברהם ושרה ועד דוד ושלמה, שנוצרו באירופה ובאמריקה מן המאה ה-16 ואילך. לא ברור מי הטביע את המדליה הנוכחית ב-1999 ויש המשערים שיצאה ממוזיאון בגרליץ. מדליות מודרניות במסורת גרליץ נמכרות אצל אספני מטבעות בכמה עשרות דולרים, ורפרודוקציה, העתק מודרני כמו זה שלפנינו הנושא את התאריך 1999 אף בפחות.
וכך, מקושי בקריאה על חוף עכו, נולד טיפוס שלם של חפצים ששרד שבע מאות וחמישים שנה. כל דור שהחזיק בשקל כזה האמין שהוא אוחז הד של בית המקדש, והעביר הלאה את התיאור בדיוק כפי שקיבל אותו כולל השגיאות ואי הדיוקים. אין לנו מושג לאן התגלגל המטבע המקורי שהרמב"ן ראה, אבל התיאור שכתב עליו, נחקק שוב ושוב בכסף ובבדיל, עד למדליה קטנה משנת 1999 שעדיין נושאת את אותה טעות.