ב-15 בספטמבר 1974, בדקה ה-29 של גמר הכדורגל באצטדיון אריאמהר בטהרן, יצחק שום הזיז את הרגל בעיתוי גרוע במיוחד. הכדור נכנס לשער הישראלי. איראן ניצחה 1:0, גרפה את מדליית הזהב הראשונה שלה בכדורגל אסיאתי, וההמון בן עשרות האלפים פרץ בקריאות שמחה. אף אחד באותו רגע לא ידע שזה השער האחרון שיירשם נגד ישראל במשחקי אסיה, אי-פעם.
שתי מעטפות יום ראשון שהונפקו בטהרן בחודשים שלפני האירוע, אחת ביולי והשנייה באוגוסט 1974, אינן מספרות את הסוף הזה במישרין. הן נראות חגיגיות, מעוצבות בקפידה, אופטימיות. אבל מי שיודע מה היה ומה לא היה אחר כך, רואה בהן תיעוד דק של רגע שמשהו בו כבר הסתמן.
המעטפה הראשונה, מהסדרה השנייה של ההנפקה הפילטלית, נושאת שישה בולים בהדפסת זהב על רקעים צבעוניים: היאבקות, בדמינטון, שחייה, טניס, כדורעף והוקי שדה. החותמת שלצידה היא של 1 ביולי 1974, 10 בטיר 1353 בלוח הפרסי. המעטפה השנייה, מהסדרה השלישית, נושאת ארבעה בולים: קליעה, כדורגל, סיף ורכיבת אופניים, וחותמת של 1 באוגוסט. שתי המעטפות שייכות לסדרה הפילטלית שאיראן הפיקה כדי לסמן את אירוח המשחקים השביעיים, הפעם הראשונה שמשחקי אסיה התקיימו במזרח התיכון.
על שתי המעטפות מופיע סמל המשחקים, שמש זוהרת בעיצוב שהזכיר את תוארו של השאה, אַריאמֶהר — "אור האָריים", שמש האריים. לצידו הכיתוב EVER ONWARD, תמיד קדימה. החותמת רב-לשונית: פרסית, אנגלית וצרפתית, ומציינת TEHRAN-IRAN JOUR D'EMISSION.
הזהב של השאה
משחקי אסיה השביעיים נערכו בטהרן בין 1 ל-16 בספטמבר 1974, והם היו אבן הבוחן לשאיפותיה של איראן הפהלווית. שלושת אלפים ועשרה ספורטאים מעשרים וחמש מדינות הגיעו אליהם, מספר שיא עד אז. השאה מוחמד רזא פהלוי השקיע בהם הון. אצטדיון אריאמהר החדש שנבנה לאירוח המשחקים הכיל מאה אלף צופים, ולצידו הוקמו כפר ספורטאים, מתחמי שחייה, אולמות סגורים ומגרשי אתלטיקה. החזון היה ברור: איראן אינה רק יצואנית נפט; היא מעצמה אסיאתית. הצבעים הזהובים על הבולים מסדרת יולי, ההדפסה היקרה, החותמת המהודרת — כל אלה היו כלי תעמולה דק.
איראן באותה תקופה כבר הייתה תחת ביקורת בינלאומית. ארגוני זכויות אדם דיווחו על פעולות הסאוואק, שירות הביטחון של השאה, נגד מתנגדי משטר. חמש שנים אחרי, ב-1979, המהפכה האסלאמית סילקה את פהלוי ושינתה את שם האצטדיון לאזאדי (חירות). אבל ב-1974, סמל השמש על המעטפה היה עדיין סמל החצר.
ישראל במגרש האחרון
ישראל הגיעה לטהרן עם משלחת גדולה ויצאה ממנה עם תשע עשרה מדליות, מתוכן שבע מדליות זהב, ומקום שישי בטבלת המדליות. אסתר רוט-שחמורוב זכתה בריצת מאתיים מטר ובמאה מטר ובמאה מטר "משוכות". אורית אברמוביץ זכתה בקפיצה לגובה. וברקע ריחפה כל העת אווירת הסירוב: יריבים שכבר התחרו מול הישראלים נמנעו מלעמוד לצידם על הפודיום בעת הענקת המדליות. נבחרת הכדורסל הפתיעה את כולם, שברה את דרום קוריאה האלופה בגמר, וזכתה במדליית הזהב השנייה של ישראל בענף.
אבל מאחורי הספרות הללו עמדה רשת של החרמות. ספורטאים ממדינות ערב, יחד עם פקיסטן, סין הקומוניסטית וצפון קוריאה, סירבו להתחרות נגד ישראל בארבעה ענפים: טניס, סיף, כדורסל וכדורגל. בכל פעם שישראלי עלה למגרש מול אחד מהם, היריב פשוט לא הופיע. איגוד משחקי אסיה איפשר זאת בלית ברירה. האירוניה היא שדווקא המדינה המארחת, איראן, הייתה זו שכן עלתה מול ישראל — בגמר הכדורגל, אותו גמר שבו נפל השער היחיד. שנתיים לאחר מכן, ביולי 1976, האיגוד הצביע: עשרים וחמש המדינות התבקשו להחליט אם לאפשר השתתפות ישראלית במשחקים הבאים, ואף אחת מהשתים-עשרה שטרחו לענות – לא הצביעה בעד. ישראל הוצאה רשמית מהמשפחה האסיאתית.
ענפי המחלוקת
מי שיסתכל שוב על שני הבולים יראה את האירוניה התפורה לתוך הפילטליה. ארבעת הענפים שעליהם נקנסה ישראל — טניס, סיף, כדורסל וכדורגל — שלושה מהם מופיעים על המעטפות שלפנינו. בול הטניס מסדרת יולי מציג ספורטאית בחצאית לבנה, ניגשת לחבטה. בול הסיף מסדרת אוגוסט מציג שני סייפנים בדו-קרב. בול הכדורגל הוא הצנוע מכולם, שחקן בודד עם כדור. אף אחד שעיצב את הבולים בטהרן לא תכנן שהם יהפכו לתעודה בהיסטוריה של החרם הספורטיבי, אבל הם הפכו לכזו.
ראויה לציון בנפרד הסדרה הזהובה של יולי. ההדפסה המתכתית, הרקעים הצבעוניים המוקפדים, הפורמט הגדול יחסית — כל אלה הופכים אותה לאחת היפות שאיראן הפהלווית הוציאה, ואספנים בינלאומיים מחפשים אותה היום. סדרת אוגוסט פשוטה יותר, על נייר רגיל ובצבעי דפוס סטנדרטיים, אך משלימה אותה תמטית.
האירוע שהבולים תיעדו ייצר היסטוריה הפוכה ממה שהשאה תכנן. במקום להציג את איראן כמרכז אסיאתי מאחד, הוא הותיר אחריו תקדים פוליטי שהפך לשגרה: שנתיים אחרי המשחקים ישראל הוצאה, וחמש שנים אחרי המשחקים השאה ברח מאיראן. שם האצטדיון הוחלף, סמל השמש נעלם מהמטבעות ואיראן הפכה עצמה למדינת אויב.
בסופו של דבר, הספורט יכול לנסות ליצור חיבורים גם במקומות בהם הדיפלומטיה נכשלת, אבל מסתבר שגם לספורט יש גבולות.