יאשק יודע לעשות דבר אחד. הוא נותן שתי אצבעות בפה ושורק, והצאן באות. שריקה אחת מאספת אותן, שריקה אחרת שולחת אותן אל הנחל. בן שלוש עשרה, בנו של חלבן בכפר, והמלמד שאביו שכר לו נשבר אחרי שבועות של להצביע על אות ולומר זו אל"ף. הנער הביט תמיד באצבע ולא באות.
בראש השנה לוקח אותו אביו העירה, לבית מדרש מלא ובוכה, ושם קורה מה שסיפורים חסידיים נבנים סביבו. הנער מנסה להתפלל מן הסידור ולא מצליח, ואז עושה את הדבר האחד שהוא יודע. השריקה חוצה את בית המדרש. אנשים מושיטים יד לתפוס אותו, אביו שולח יד אל ערפו, והרבי מפסיק את התפילה ושואל היכן הצדיק שקרע את גזר הדין ופתח דרך לתפילות כולם. הנער כבר ברח.
שלום אש כתב את הסיפור הזה ביידיש, וסיפור על שריקה של רועה בבית מדרש הוא כמעט הדבר האחרון שאפשר לצפות לו על בול דואר. ובכל זאת הוא שם.
"הצדיק הכפרי" הוא אחד משלושה בולים בסדרת מועדים תשפ"ז של דואר ישראל, סדרה שנושאה השנה סיפורי צדיקים. סדרת המועדים יוצאת מדי שנה לפני ראש השנה, וכל שנה נבחר לה נושא אחר. שלושת הבולים של תשפ"ז נושאים ערך נקוב זהה, 4.40 שקלים, ובשוליים השמאליים של כל אחד מהם נדפסו שנת ההנפקה, התשפ"ו 2026, ושני שמות: מירי ניסטור וטוביה קורץ. שני הבולים האחרים בסדרה הם "אם לא למעלה מזה" על פי י"ל פרץ ו"ארגז האתרוגים", מעשה בבן איש חי מבגדד.
מתחת לבול מחוברת רצועת נייר נוספת שנקראת שובל, ועליה נדפס שם הסדרה בעברית ובאנגלית. השובל הוא סימן ההיכר של הבולאות הישראלית, הוא מופיע בשורה התחתונה של הגיליון וכמעט אינו קיים במדינות אחרות, ואספנים מקפידים לשמור את הבול והשובל יחד. בול שנתלש ממנו השובל מאבד חלק ניכר מערכו.
שני שמות בשוליים
טוביה קורץ, יליד 1947, הוא צייר ריאליסטי שעבודתו מוכרת לכל מי שאסף בולים ישראליים בעשורים האחרונים. הוא עיצב עשרות בולים, רובם בנושאי טבע, טורפים בארץ ישראל והיסטוריה של ארץ ישראל אבל גם את בול חברת החשמל ובולים רבים נוספים. הוא עובד בצבעי מים, גואש, אקריליק, עפרונות צבעוניים ואיירברש, אייר אנציקלופדיות של החי והצומח בארץ ומדריכי שדה לחלזונות ולרכיכות, ובמקביל עסק באנימציה חינוכית. אדם שצייר כל חייו חיפושיות וצדפות בדיוק של מדען קיבל כאן משימה לצייר קול.
מירי ניסטור היא מעצבת גרפית, בוגרת בצלאל, שמנהלת סטודיו משלה בהרצליה. היא עיצבה בין השאר את בול מאה שנה להסתדרות, בול למלחמה בסרטן השד וסדרת בולים של שפת הסימנים הישראלית. ניסטור וקורץ עובדים יחד כבר שנים, בין השאר על סדרות פרפרים בישראל ומארג החיים, והשילוב חוזר על עצמו: צייר שאחראי לדימוי ומעצבת שאחראית לטיפוגרפיה, לכיתוב ולשובל. הבול עצמו נושא את שתי החתימות ואינו מפרט את חלוקת התפקידים ביניהם.
בסדרה הזו הצמד עבר מעולם הטבע לעולם הסיפור, וזה שינוי גדול יותר ממה שנדמה. פרפר צריך להיות נכון עד לפס האחרון בכנף. סצנה מסיפור צריכה להיות נכונה למשהו שאין לו מראה כלל, למשפט אחד שהקורא זוכר. שלושת הבולים צוירו באותה טכניקה ובאותה פלטה חומה וחמה, ולכל אחד מהם צבע אחד שיוצא מן הסקאלה: כאן ספר ירוק על השולחן.
מי הרבי
שלום אש נולד בקוטנו שבפולין ב-1880 ומת ב-1957, והיה מן הסופרים הנקראים ביותר ביידיש בדורו. "הצדיק הכפרי" נלמד בבתי ספר בישראל שנים רבות והוא מן הסיפורים החסידיים המוכרים ביותר בעברית. פרט אחד ראוי לתשומת לב: אש עצמו לא נקב בשמו של הרבי, וקרא לו רק 'הרב הקדוש'. המסורת שבעל פה זיהתה אותו עם הבעל שם טוב, מייסד החסידות, שפעל במחצית המאה השמונה עשרה ושתורתו העמידה את כוונת הלב לפני ידיעת הנוסח. העיבוד שלהלן הולך בעקבות המסורת, ובכל השאר צמוד לאש. הוא כתוב במפתח לשוני עגנוני ואינו תרגום נאמן למקור.
הצדיק הכפרי / על פי סיפורו של שלום אש, בעיבוד בנוסח עגנוני
מעשה בנער אחד מכפר אחד שלא ידע צורת אות, ובראש השנה נכנס לבית מדרשו של הבעל שם טוב ופתח את השערים, ולא ידע שפתח, וברח. וכיצד היה הדבר, כך היה.
בכפר אחד סמוך לעיר ישב יהודי אחד, יצחק שמו, חלבן. משכים היה לפרותיו קודם שיאיר היום ומאחר לחזור משיצאו הכוכבים, ובינתיים היו הפרות שלו והוא של הפרות. ואישה הייתה לו ובן אחד. הבן רועה את הצאן, והכפריים קוראים לו יאשק, ואף אביו ואמו קוראים לו יאשק, ששם ישראל שקראו לו בברית נשתכח, שלא היה מי שיזדקק לו. לא קראו לו לתורה ולא הזכירוהו במי שברך, ושם שאין מזכירים אותו סופו שמשתכח.
בן שלוש עשרה היה, ולא ידע צורת אות. הביא לו אביו מלמד מן העיר. ישב המלמד עמו ואמר לו זו אל"ף, והנער מסתכל באצבעו של המלמד ואינו מסתכל באל"ף. חזר ואמר לו זו אל"ף. חזר הנער והסתכל באצבע. שהה המלמד עמו כל ימות החורף, וכשנטה החורף לצאת נטל את שכרו ואמר, ראש של חמור יש לו לבנך, יצחק, ותורה אין נכנסת בראש של חמור. ולא אמר יצחק כלום, ואשתו נאנחה, ואנחה זו נשארה בבית.
מכאן ואילך לא דיברו בבית על סידור ועל תפילה, כמו שאין מדברים על דבר שאבד. ויצחק, שכל ימיו לא ביקש מן השמיים אלא שיהא מי שיאמר אחריו קדיש, חזר ולא ביקש. שאין אדם מבקש דבר שכבר ידע שלא יינתן לו.
וכל אותם ימים היה הנער יוצא עם הצאן. יוצא בבוקר ובא בערב, וכל היום עומד בשדה. אמרו עליו הכפריים שאינו מדבר, ואפשר שאמרו אמת, שלא היה לו עם מי. אבל שריקה אחת הייתה לו. נותן שתי אצבעות בפיו ושורק, והצאן מגביהות ראשן ובאות. שורק בקול אחד, נאספות אצלו. שורק בקול אחר, יורדות אל הנחל. ומכל מה שיש בעולם זה בלבד היה שלו, שהוא קורא ונענים לו.
ומה היה בלבו כשעמד בשדה, לא סיפר לאדם, שלא היה לו למי. אלא שראוהו פעמים עומד בשעת גשמים ואינו מבקש מחסה, ופניו למעלה, כאדם שקוראים לו ואינו יודע מה ישיב.
בערב ראש השנה אמרה אשתו של יצחק לבעלה, בן שלוש עשרה הוא, ובראש השנה הכול הולכים. תפרה לו כותונת לבנה וקנתה לו נעליים, ובאשמורת הבוקר הלכו שניהם, האב והבן, אל העיר, אל בית מדרשו של הבעל שם טוב. ונעליו חדשות ודוחקות את רגליו, ואינו אומר כלום.
בית המדרש מלא היה מקיר אל קיר. עומדים כולם עטופים בטליתות ומתנודדים כאילן ברוח, ופיהם ממלל וקולם עולה, ויש בהם שבוכים. ויאשק עומד אצל אביו וכותונתו לבנה ופניו שחומים ואינו מבין דבר, ומבין דבר אחד: שכל האנשים האלה מבקשים משהו, ומבקשים אותו למעלה. וגם הוא רוצה לבקש.
נתן לו אביו סידור. פתחו הנער והחזיק בו בשתי ידיו כמו שמחזיקים דבר של אחרים, והסתכל באותיות. וזכר את אצבעו של המלמד, ומצא אל"ף. ומצא למ"ד. אמר בלבו אֵ-ל. ומצא עוד אותיות והוציא מהן מֶ-לֶ-ךְ. ועמד וקרא לאט לאט, אות אות, אֵ-ל מֶ-לֶ-ךְ נֶ-אֱ-מָ-ן, וגמר. ולא נעשה לו כלום. האותיות חלפו והיו והוא נשאר במקומו, ובית המדרש כולו מתעלה, והוא עומד על מקומו.
ובאותה שעה בכה החזן בקולו וגעו הקהל אחריו, ונער אחד עמד ביניהם ולא ידע לבכות עמהם. הניח את הסידור על הספסל. נתן שתי אצבעות בפיו. ושרק.
שריקה של רועה הייתה, שריקה שנשמעת מקצה העולם ועד קצהו, ועברה על פני בית המדרש, קול גדול ולא יסף.
הפכו כולם ראשם. מי שרק, מי שרק. אמרו זה לזה. שקץ נכנס לכאן, אמרו נער מן הכפר, אמרו בנו של יצחק החלבן. ויש שהושיטו ידיהם לתפוס בו. ויצחק אביו עמד אצלו ופניו כפני מת, ושלח ידו אל ערפו של בנו, שאין אב שאינו שולח ידו בשעה כזו.
והבעל שם טוב עמד אצל הכותל המזרחי ופניו אל הכותל, ונשתתק. הפך פניו אל הקהל ואמר, היכן הוא. היכן הצדיק שקרע את גזר הדין. כל השנה עומדים ענני עופרת בין ישראל לאביהם שבשמיים, ועכשיו נבקעו, ועברו התפילות. מי שעשה זאת יבוא ואברכנו.
וחיפשו ולא מצאו. שהנער, כשראה כל הפנים פונות אליו וכל הידיים נשלחות אליו ויד אביו בתוכן, ברח. יצא מן העיר, וכיוון שדחקו הנעליים את רגליו חלצן וקשרן זו לזו ותלאן על צווארו ורץ יחף עד כפרו. ויצחק אביו עמד בבית המדרש וידו עדיין שלוחה, ושמע מה שאמר הבעל שם טוב, ולא הבין, ואחר כך הבין.
ויאשק חזר לצאנו, ומה שנאמר עליו לא שמע מימיו, ולא הוצרך לשמוע. הוא קורא, ונענים לו. וזכותו של נער שלא ידע צורת אות תגן עלינו ועל כל ישראל.
מי הצדיק בחדר
האיור תופס את השריקה עצמה. הנער עומד במרכז, בין מגבעות שחורות וטליתות, שתי אצבעות בפיו, והוא היחיד בפריים שאינו מגיב לכלום. כל השאר מגיבים: פה נפתח, יד מורמת ואיש בתמונה כבר לא מתפלל.
אש נתן לגיבור שלו כישרון יחיד, וזה הכישרון היחיד שאין לו מקום בבית מדרש. זה כל הסיפור. בבית המדרש יש מאתיים איש שיודעים לומר את המילים, ורק אחד שאינו יודע, ודווקא זה שאינו יודע נושא את תפילותיהם למעלה. אש לא ביקש לומר שהמילים מיותרות. הוא ביקש לומר שהן לא הדבר היחיד.
מאתיים איש עמדו באותו בוקר בבית המדרש, וכולם חשבו שהם יודעים מי הצדיק שבחדר, מי שהוא זה שיקח את תפילותיהם ויעלה אותן למרומים. הם טעו. הצדיק היה הנער בלי הכובע, זה שהושיטו יד לתפוס אותו. זו הטענה של הסיפור. ללא עזרתו של הבעל שם טוב, אין לנו כלים לדעת מי סביבנו צדיק, לא למדוד זה את זה ולא לדרג. כל מה שנשאר הוא להסתכל סביב על כל אותם אלו שאולי אין לתפילה שלך סיכוי בלעדיהם: החלבן שעומד לידך, הנער שמפריע לתפילה, האדם שעכשיו רצית להשתיק. אחד מהם אולי נושא כרגע את התפילה שלך למעלה ולעולם לא תדע.