שנת 1956. ישראל בת שמונה שנים. במחנות המעבר עוד חיים עשרות אלפי עולים בצריפים, ובבתי חולים ברחבי הארץ מאושפזים חולים שגופם תפס מנגיפה שאירופה המערבית כבר הספיקה לרסן – שחפת. באותה שנה, על שולחנות בתים ובעמדות ארגוני הבריאות, הופץ פתק קטן בגודל בול דואר: ריבוע סגול כהה עם שלוש חינניות לבנות, מגן זהוב ודבורה עדינה. בתחתיתו: "הליגה למלחמה – 1956".
זהו לא בול דואר. הוא לא בייל שום מכתב, לא עבר דרך אף סניף דואר, ולא קיבל חותמת ביטול. אבל בשנות החמישים הוא עשה משהו שבולי דואר רגילים לא תמיד עושים – הוא גייס כסף, עורר מודעות, ושינה חיים.
המחלה שהגיעה עם הגלים
ישראל של 1956 קלטה גל אחרי גל של עולים – מצפון אפריקה, מרומניה, מעיראק, מתימן. עם רבים מהם הגיע משהו שלא נרשם בטפסי הכניסה: שחפת. החיידק Mycobacterium tuberculosis שגשג במחנות הצפופים של אירופה ובקהילות שהרפואה המודרנית טרם הגיעה אליהן. במחנות המעבר הישראליים, בצריפים ובאוהלים שבהם חיו עולים בצפיפות, ההדבקה הייתה קלה ומהירה.
נתוני בריאות ציבורית מאותן שנים מצביעים על עומס כבד: שחפת הייתה בין הגורמים המרכזיים לתמותה בישראל, ובעיקר בקרב עולי העשור הראשון. משרד הבריאות הצעיר מצא עצמו מתמודד עם מגיפה שעדיין לא ידעה גבולות – ללא מספיק תחנות בדיקה, ללא מספיק מיטות אשפוז וללא מספיק כסף.
הליגה למלחמה בשחפת קמה כדי לסגור את הפער. היא הקימה תחנות בדיקה, הדריכה צוותי סיעוד, פרסמה חוברות הסברה לציבור ומימנה טיפול לחולים שלא יכלו לשלם. הכספים לא הגיעו מהשמים – הם הגיעו, בין השאר, מהמוכנות של אנשים פשוטים לשים מטבע קטן ולקבל בתמורה פתק סגול יפה.
מה מספרים שלושת הפרחים
העיצוב של בול השחפת 1956 אינו מקרי. שלוש חינניות לבנות עולות מתוך מגן זהוב – הציר הסמלי של הבריאות, הריפוי, וההגנה. החיננית, הידועה ברפואה הטבעית כצמח בעל סגולות מרגיעות ואנטי-דלקתיות, שימשה מזה דורות כסמל ויזואלי לבריאות ולריפוי. הדבורה הקטנה שמופיעה בפינה מסמלת עבודה שיטתית ומסורה – בדיוק כמו אנשי הבריאות הציבורית שפעלו ברחבי הארץ.
הרקע הסגול הכהה, עם הדפוס הצהוב-זהוב, הוא בחירה גרפית שמאפיינת את בולי השחפת של אותה תקופה ברחבי העולם. בניגוד לבולי דואר רשמיים שנועדו לשידור מידע, ה'סינדרלה' הזו נועדה לתפוס את העין, להיראות שונה, לגרום לאנשים לעצור ולשאול.
הביטוי 'סינדרלה' מתאר בדיוק את זה: פריטים שנראים כמו בולים, מחוררים כמו בולים, ואפילו מודבקים על מעטפות – אך אינם תקפים לדיוור. בולי שחפת הם מהמפורסמים בקטגוריה הזו, עם מסורת שהחלה בדנמרק ב-1904, כשפקיד דואר בשם איינר הולבול (Einar Holbøll) המציא את רעיון 'בולי השחפת' למימון סנטוריום לילדים – בתי חולים שנועדו לאשפוז ממושך. מה שהתחיל כמחשבה של עובד ממשלתי אחד הפך לתנועה עולמית.
הסינדרלה שמתמחרת
בולי שחפת ישראלים מהשנים 1948 עד תחילת שנות השישים זוכים כיום לעניין גובר בקרב אספנים. הם מתעדים פעילות ארגונים, מבצעי ציבור ואיורים שלא נשמרו בשום ארכיון ממסדי – ולכן ייחודם הולך וגדל. בול 1956 הוא דוגמה מייצגת: עיצוב קומפקטי ועשיר, שנה היסטורית מוגדרת, ושייכות לסדרה שאספנים מנסים להשלים שנה אחרי שנה.
ערכו האספני הכספי של פריט בודד עדיין צנוע, אבל הוא עולה בעקביות ככל שגדל העניין בתולדות המדינה. גאוות הנוסטלגיה הישראלית, שמתבטאת בשנים האחרונות בחזרה לאמנות גרפית מהשנים הראשונות, מושכת גם לכיוון הפריטים הקטנים האלה – שכן הם נושאים לא רק תמונה, אלא כתובת.
עד אמצע שנות השבעים, שחפת בישראל ירדה בצורה חדה. חיסון ה-BCG שהונהג בשיטתיות, תוכנית לאומית לגילוי ולטיפול, ושיפור ניכר בתנאי המחייה – כל אלה גברו על המחלה. הליגה, שעם השנים שינתה שמה ל'ליגה למניעת מחלות ריאה ושחפת', ממשיכה לפעול עד היום בחולון.
הבולים הקטנים שהיו פעם פריט שגרתי על שולחן הסלון הפכו לשברים קטנים של עדות. מי שמחזיק כיום בבול הסגול, מחזיק גם בפרק של ציבור שלא ישב לחכות שהמדינה תפתור לבד את בעיותיה. הוא שם מטבע, קיבל פתק עם פרחים וידע שהוא קידם את העולם למקום טוב יותר.
זה אולי הפרט הנחמד ביותר בסיפור הזה: בבריאות הציבורית, לפעמים, גם פתק קטן עושה עבודה גדולה.