ביולי 2010, כשהדומיניקנים קיבלו לידיהם לראשונה את השטר החדש של 20 פסו אורו, משהו הפתיע אותם. המשטח לא הרגיש כמו נייר – חלק יותר, קשיח במקצת, עם ברק עדין שאינו אופייני לשטרות המוכרים. מי שנסה לקפל אותו גילה שהוא קופץ חזרה לצורתו המקורית. מי שהרטיב אותו בשוגג – לא ראה כל שינוי. זה היה הניסוי השאפתני של הבנק המרכזי של הרפובליקה הדומיניקנית: שטר פולימר, הראשון והיחיד שהמדינה הנפיקה מעולם.
מפקד הגרילה
השטר נושא את פניו של גרגוריו לופרון (1839-1897), גנרל אפרו-דומיניקני שצמח מהשוליים אל מרכז ההיסטוריה של מדינתו. אמו, ניקולסה, הייתה אישה שחורה קשת יום (ששורשיה, ככל הנראה, באיים הפרנקופוניים של הקריביים), שפרנסה את משפחתה מדוכן קטן בפורטו פלאטה. הילד גרגוריו עזר בדוכן ולמד לספור כסף, ובגיל 14 החל לעבוד אצל סוחר מקומי. הוא למד את השפה האנגלית וזכה לגישה אל ספרייתו של מעסיקו. מאותה ספרייה צמחה תודעה מדינית שתשנה את גורל מדינתו.
ב-1861 ביצעה ספרד צעד שהדהים את העולם: היא סיפחה מחדש את הרפובליקה הדומיניקנית, שהכריזה על עצמאותה 17 שנה קודם לכן. עבור לופרון, בן ה-21, זה היה הרגע שקרא לפעולה. הוא הצטרף למתנגדים ועלה לפיקוד על כוחות גרילה בהרי קיבאו. עם פחות אנשים, פחות נשק ופחות אספקה משהיו לכוחות הספרדיים, הוא לחם בשיטות שהפריעו לאויב יותר מכל קרב פתוח: מארבים, נסיגות מהירות, לחץ מתמיד. עד מרץ 1864 הרגו כוחות הגרילה כ-1,000 חיילים ספרדיים, בעוד כ-9,000 נוספים מצאו את מותם ממחלת הקדחת. ב-1865 נסוגה ספרד לחלוטין, ומלחמת השיקום נכנסה להיסטוריה כאחד מניצחונות הגרילה המרשימים ביבשת אמריקה.
לאחר המלחמה המשיך לופרון בפעילות פוליטית עקבית. ב-1879 תפס את השלטון לאחר הפיכה נגד מנהיג מושחת, ארגן מחדש את הממשלה לפי עקרונות ליברליים, וקידם חילוניות בשיתוף עם פדגוגים שהוזמנו מחוץ לאי. בשנותיו האחרונות ניסה להתמודד לנשיאות, אך כשהבין שהבחירות יזויפו והשלטון הפך לדיקטטורי, יצא לגלות. הוא חלה באורח קשה בעת ששהה באי סנט תומאס, והוחזר בספינה לפורטו פלאטה, עיר הולדתו, חודשים ספורים בלבד לפני מותו ב-1897. שמו ניצב כיום על שדה התעופה הבינלאומי של פורטו פלאטה, על תחנת מטרו בסנטו דומינגו, ועל בית ספר תיכון במנהטן.
שטר לפנתיאון
אם בצד הקדמי ניצב הגיבור, הצד האחורי מציג מבנה שסיפורו אינו פחות מסובך. הפנתיאון הלאומי בסנטו דומינגו נבנה בין 1714 ל-1746 ככנסיית הישועים, אחד המבנים הקולוניאליים המרשימים בקריביים. לאחר גירוש הישועים ב-1767, שימש המבנה – בין השאר – מחסן טבק ותיאטרון. ב-1956 הפכו אותו, בפקודת הדיקטטור רפאל טרוחיו, לפנתיאון לאומי – מקום מנוחתם הנצחי של גיבורי הרפובליקה.
השטר עצמו יוצא דופן מבחינה טכנית. בניגוד לשאר שטרות הרפובליקה שהודפסו בדה-לה-רו הבריטית, שטר ה-20 פסו 2009 הוזמן מאוברתור טכנולוגיות הצרפתית – אחת מחברות הדפסת שטרות המובילות בעולם – ועוצב על גבי חומר פולימרי. שטרות פולימר, העשויים מפלסטיק גמיש, עמידים בהרבה ממקביליהם הנייריים: הם שורדים חשיפה למים, ללחות ולשימוש יומיומי אינטנסיבי, וחייהם הממוצעים ארוכים פי שניים עד שלושה. אמצעי האבטחה כוללים חוט ביטחון מוטמע והצללה בדמות רוכב על סוס, שמתגלה כשמחזיקים את השטר נגד האור. החלון השקוף האובאלי בצד שמאל – מאפיין טיפוסי של שטרות פולימר – קשה לזיוף: השקיפות מלאה ועוברת את כל שכבות החומר הפולימרי. בשטר מופיעים גם פרחי מהגוני, עץ הלאום הדומיניקני, ומוטיבים בהשראת התרבות הטאינו – ילידי האי שקדמו לקולוניזציה הספרדית.
השטר שהפך למטבע
השטר הונפק ב-1 ביולי 2010 (נושא שנת הייצור 2009), אך חייו בתפוצה היו קצרים. כשהבנק המרכזי גיבש את סדרת השטרות של 2014, שטר ה-20 פסו הפולימרי לא נכלל בה – הוצא מהמחזור ולמעשה הוחלף במטבע. כך הפך לניסוי פורמלי קצרצר: הניסוי הפולימרי היחיד שהרפובליקה הדומיניקנית ניסתה, ועד כה לא חזרה אליו.
בשוק הנומיסמטיקה – אספנות שטרות ומטבעות – שטרות שהוצאו ממחזור אחרי חיים קצרים זוכים לעיתים לביקוש גבוה מזה של שטרות נדירים יותר מבחינה כמותית. במצב UNC – חדש, ללא סימני קיפול – שטר ה-20 פסו 2009 מייצג חפץ שמשקף בו-זמנית שלוש שכבות זמן: לופרון ומלחמת השיקום של המאה ה-19, האדריכלות הקולוניאלית של סנטו דומינגו מהמאה ה-18, וניסוי הפולימר שנולד והסתיים בתחילת המאה ה-21.
שטרות אינם רק כלי תשלום. הם כמוסות זמן – מיניאטורות של זהות לאומית, של ערכים ושל הטכנולוגיה של שעתם. וכאשר הניסוי הסתיים והשטר עבר מהכיסים לאוספים, הוא נשא עמו את הסיפור השלם: גיבור גרילה, כנסייה שהפכה לפנתיאון, ופלסטיק שניסה – לרגע – לשכנע אי קריבי שהוא שטר ראוי.