ב-27 ביולי 1955, בשעה 2:53 לפנות בוקר, נשמעו מנועי הלוקהיד קונסטליישן הכסוף של אל-על מתעוררים לחיים בנמל התעופה של וינה. הטיסה השבועית המוכרת, מס' 402, יצאה לדרך לאיסטנבול ומשם לתל אביב. במטוס 58 אנשים – שבעה אנשי צוות וכמה עשרות נוסעים מארצות שונות: אמריקאים, בריטים, צרפתים, ישראלים. בבטן המטוס, לצד מזוודות ומטענים היו גם כמה שקי דואר עם מכתבים, רגילים לכאורה.
באחת מהן, שנשלחה שלושה ימים קודם לכן מעיירה גרמנית קטנה בשם ויידן (Weiden in der Oberpfalz), היה כתוב בצד הימני: "ד"ר א. מאייר, קריית ביאליק ב', שכון עם, חיפה, ישראל". על הבולים הגרמניים של דויטשה בונדספוסט – חותמת ברלינית מיום 27.7.55. המעטפה הזו הייתה אמורה להגיע תוך מספר ימים. אבל היא תגיע למקום הרבה יותר מאוחר, ותספר סיפור שאף אחד לא רצה לשמוע.
הטעות הקטלנית
זמן קצר לאחר ההמראה מוינה, נכנס המטוס לסערה. הצוות, בראשות קפטן סטנלי רג'ילנד הינקס – טייס בריטי מפורסם שבמלחמת העולם השנייה שימש כטייס האישי של וינסטון צ'רצ'יל ושל המלך ג'ורג' השישי – הסתמך על מערכת ניווט רגישה שנקראה NDB. אבל סערות מפריעות למערכות כאלה.
הצוות חשב שעבר מעל משואת הרדיו של סקופיה במקדוניה, ופנה דרומה-מזרחה לכיוון 142 מעלות. זה היה המסלול הנכון – אם הם היו באמת מעל סקופיה. אבל הם לא היו שם. הם טעו.
המטוס חדר למרחב האווירי הבולגרי ליד העיר טראן. 200 קילומטר המשיך לטוס מעל אדמת אויב, בזמן שההגנה האווירית הבולגרית עקבה אחריו. מי מכניס מטוס זר לתוך המרחב האווירי הבולגרי, בשיא המלחמה הקרה, כשהאיבה בין המזרח למערב הייתה בשיאה?
עמדת תצפית ליד טראן זיהתה את החדירה. נשלחו שני מטוסי MiG-15 – הטייסים פטרוב וסנקייסקי – עם פקודה ברורה: לאלץ את המטוס לנחות או להפיל אותו.
הטייס של צ'רצ'יל
סטנלי הינקס היה מטייסי ה RAF שהגנו על בריטניה בקרב על אנגליה. צ'רצ'יל אמר על הטייסים ההם: "מעולם, בתולדות הסכסוך האנושי, לא חבו כל כך רבים לכל כך מעטים". הינקס שרד את המלחמה, ואחריה שימש כטייס של אווה פרון, הגברת הראשונה של ארגנטינה.
עכשיו, בגיל 44, בטיסה שגרתית בכביכול, נקלע לסיטואציה הדרמטית. שני מטוסי הקרב עקבו אחרי הקונסטלייישן למרחק של כ 200 קילומטר. לדברי הטייסים הבולגרים – הם ירו זיקוקי אזהרה. לרגע נדמה היה שהקונסטלייישן מבין – המטוס הוריד מדפים והיה נראה שהוא מנמיך ומתכונן לנחיתה. אבל אז, לפתע, הוא שינה כיוון, סגר מדפים וניסה לברוח לכיוון יוון.
מפקד ההגנה האווירית הבולגרית, גנרל וליצ'קו גאורגייב, נתן את הפקודה הסופית: "אם המטוס מנסה לעזוב את שטחנו, לא מציית לפקודות, ואין עוד זמן לאזהרות נוספות – הפילו אותו".
התותחים של ה-MiG פתחו באש. המטוס נפגע, ירד בגובה והחל להתפרק. בגובה 2,000 רגל הוא נקרע לגזרים באוויר ונחת בלהבות על מורדות גבעת קוז'וח ליד הכפר רופיטה, צפונית-מזרחית לעיר פטריץ' – כ-7 קילומטר בלבד מהגבול היווני.
58 האנשים שהיו על הסיפון – נספו. לא היו ניצולים.
המכתבים ששרדו
כשחוקרי המשטרה הבולגרית הגיעו למקום, הם מצאו אדמה חרוכה, שרידי מטוס מפוזרים על פני שטח נרחב, מזוודות מרוסקות. ובין ההריסות – מעטפות.
שק אחד של דואר שרד. חלקו שרוף בשוליים, חלקו ספוג בדלק, חלקו קרוע. אבל הכתובות עדיין היו קריאות. אפשר היה לדעת לאן המכתבים האלה היו אמורים להגיע.
הבולגרים אספו את הדואר. בישראל, פקידי הדואר הטביעו על כל מעטפה שרדה חותמת סגולה בעברית:
"דבר דואר זה שרד במטוס אל-על שהופל בבולגריה ביום 27.7.55"
החותמת הייתה קטנה – רק 19 על 36 מילימטר. האותיות זעירות – בין 2 ל-3 מילימטר. אבל המשמעות עצומה. זה היה תיעוד. הודעה למקבל המכתב: המכתב הזה עבר גיהינום והגיע אליך.
מעטפות התרסקות
המעטפה שמספרת לנו את כל הסיפור הזה, שייכת לקבוצה של "Crash Covers" – מעטפות התרסקות. הן נדירות, מבוקשות, ומספרות סיפור שמעבר לבולים ולדואר. הן מספרות על טרגדיה. על אנשים שעלו על טיסה ולא הגיעו ליעד. על מילים שנכתבו על נייר, נשלחו בדואר ועברו דרך התופת.
מעטפה מההינדנבורג, ספינת האוויר שהתרסקה ב-1937, יכולה להימכר היום ב-75,000 דולר. מעטפות מהתרסקויות אווירות נדירות מוחזקות במוזיאונים. יש סוכנויות וארגונים שמתמחים בחקר היסטוריה שלהן – ה-American Air Mail Society מחזיקה ועדה מיוחדת לכך, וקיימת אף "Wreck & Crash Mail Society" שמתמחה באיסוף כל סוגי מעטפות ההתרסקות.
אבל מעבר לערך הכלכלי – יש כאן ערך אנושי. כל מי שמסתכל על המכתב הזה יודע: המכתב הזה היה אמור להיות שגרתי, אבל משהו קרה בדרך.
ההתרסקות שנשכחה
יש משהו מוזר מאד באירוע הזה: למרות ש-58 בני אדם מתו, למרות שזו הייתה הטרגדיה האווירית הגדולה ביותר בהיסטוריה הישראלית המוקדמת, למרות שהאירוע זעזע את העולם ויצר משבר בינלאומי – הוא כמעט נעלם מהזיכרון הקולקטיבי.
יש שני אתרי הנצחה בישראל: קבר אחים בקריית שאול שבו נקברו כל 58 ההרוגים ב-4 באוגוסט 1955, בטקס לאומי שהשתתפו בו ראש הממשלה משה שרת, שגרירי ארה"ב ובריטניה, ונציגים דיפלומטיים רבים. חנויות נסגרו, הרחובות דממו ואנשים עמדו בשורות ארוכות לאורך הרחובות.
אתר ההנצחה השני – הוא מושב ניר חן באזור לכיש, שנוסד שנה לאחר האסון. השם של המושב הוא ראשי תיבות: נ"ח = 58 בגימטריה. במושב יש חדר זיכרון עם תמונות, ובמרחק הליכה קצר משם – אבן זיכרון עם שמות כל הקורבנות.
אבל בולגריה שכחה את האירוע עד 2019.
ב-2019, כמעט 64 שנה אחרי האסון, השגרירות הישראלית חנכה אנדרטה קטנה במקום ההתרסקות ליד פטריץ'. הרעיון הגיע ממועדון תלמידים מקומי בשם "אנה פרנק". בטקס, ניגש מקומי אחד ואמר לשגרירה: אבי מצא שעון שוויצרי בהריסות ואני רוצה להחזיר אותו למשפחה. 64 שנה היה צריך לחכות כדי שמישהו ינסה להחזיר חפץ מההתרסקות.
למה האסון הזה נשכח? אין לכך תשובה פשוטה. אולי בגלל שהוא קרה רק שנים ספורות אחרי הקמת המדינה, כשישראל הצעירה עוד היטלטלה בין משברים ומלחמות. אולי בגלל שרוב הנוסעים היו זרים – רק 15 מתוך 58 היו ישראלים. אולי בגלל שזו היתה תאונה, לא מעשה טרור שאפשר לבנות סביבו נרטיב של גבורה או מאבק. אולי פשוט כי ההיסטוריה הישראלית רוויה כל כך באירועים טראומטיים, עד שאסון אחד, גם אם הוא גדול, יכול להידחק הצידה.
המעטפה שלא שכחה
החותמת הסגולה הקטנה על המעטפה מוידן – היא עדות חיה. היא לא נאום של פוליטיקאי, לא אנדרטה מונומנטלית, לא כתבה באנציקלופדיה. היא פשוט מעטפה שנשלחה מגרמניה לישראל בדואר אוויר רשום, ועברה את הגיהינום.
הפילטליה, אספנות הבולים, היא סוג של מכונת זמן. המעטפה הזו משנת 1955 – היא שער אל רגע שכמעט נשכח. היא תזכורת שיש סיפורים שאף אחד לא מספר, אבל הם חיים בתוך מגירות, בתוך קופסאות נעולות בארונות, בתוך אוספים פרטיים.
אוספני Crash Covers מבינים משהו שאנשים אחרים לא: העולם מלא בעדויות פיזיות לדברים שקרו. מעטפה שרופה בשוליים, חותמת שנטבעה על ידי פקיד דואר בתל אביב ב-1955, בולים גרמניים שעברו מסע שלא תוכנן – כל אלה הם לא סתם נייר. הם זיכרון.
הלקח שהמכתב משאיר
יש משהו כמעט אבסורדי בעובדה שמכתב עבר התרסקות מטוס ששמה קץ לחייהם של 58 אנשים – ושרד. יש אירוניה קשה בכך שהמכתב עשה את שהוא היה אמור לעשות, בזמן שבני האדם שטסו איתו לא הגיעו אל היעד.
המעטפה שרדה לא רק את ההתרסקות. היא שרדה את השכחה. היא שרדה 70 שנה של אדישות ציבורית. והיא מזכירה לנו שיש זיכרון שמחכה בשקט במעטפה, ממתין למישהו שיבחין בו.
ההיסטוריה מורכבת לא רק ממה שקרה, אלא גם ממה שלא קרה. ממה שנשכח. ממה שנגנז. ומהחפצים הקטנים ששומרים את הזיכרון בשקט, ממתינים למישהו שיקשיב.
לפעמים, מעטפה אחת יכולה לספר יותר מספר היסטוריה שלם.