בסוף אפריל 1741, דמות בודדת צעדה בראש תהלוכה מרהיבה ברחובות הגטו היהודי של פראג. לא היה זה הרב הראשי, לא ראש הקהילה העשיר – אלא הדוור היהודי. הוא לבש פאה עם צמה ארוכה, ועל ראשו כובע מפואר. מאחוריו נעו מאות אנשים בתהלוכה צבעונית, חגיגית ומורכבת שנועדה לחגוג אירוע שלא קשור אליהם כלל: הולדת בנה של הקיסרית מריה תרזה, הארכידוכס יוזף – מי שיהפוך בעתיד לקיסר יוזף השני.
למעלה מ-200 שנה מאוחר יותר, ב-9 באוקטובר 1960, הנפיק שירות הבולים הישראלי גליון מזכרת מיוחד לרגל תערוכת הבולים הארצית "תביב" בתל אביב. על הגליון הודפס תחריט נחושת מפורסם מ-1741, המתעד את אותה תהלוכה מדהימה – ועל הבול עצמו, בערך נקוב של 0.25 לירות ישראליות, מופיעה דמותו של הדוור היהודי.
למה דווקא הדוור בראש?
במרכזי מסחר אירופיים שבהם התגוררו יהודים רבים – כמו המבורג, ברסלאו, פרנקפורט ופראג – שימשו יהודים כנושאי מכתבים תחת פיקוח המדינה. הסיבה הייתה מעשית: כמעט בלתי אפשרי היה לדוורים נוצרים למסור מכתבים שכתובתם נכתבה בעברית. הדוור היהודי היה הגשר בין העולמות, מי שידע לקרוא ולהבין את הכתב ולמצוא את הנמען בסמטאות הצפופות של הגטו.
בתהלוכות עירוניות של העת החדשה המוקדמת, סדר הצעידה לא היה מקרי – הוא שיקף את המבנה החברתי והפוליטי של הקהילה. העובדה שהדוור צעד בראש הייתה בעלת משמעות סמלית עמוקה: הוא ייצג את הקשר בין הקהילה היהודית לעולם החיצון, את היכולת לתקשר, לסחור, להתקיים.
מיד אחרי הדוור רכב שמעון וולף פרנקל, ה"פרימטור" – ראש הקהילה היהודית של פראג, מלווה בשני חצוצרנים. פרנקל היה איש עשיר שעמד בראש הקהילה במשך שני עשורים החל מ-1724. הוא מימן את התהלוכה המפוארת מכיסו הפרטי, והזמין שיתעדו אותה בתחריט נחושת "לזיכרון" – כך שתישמר לדורות.
תהלוכה שלא תישכח
התהלוכה הייתה מחזה מרהיב ומוזר כאחד. בשורה השנייה צעדו הרבנים והתלמידי חכמים, ביניהם הרב יהונתן אייבשיץ, מגדולי הדור. אחריהם באו נציגי האגודות המקצועיות היהודיות – קצבים, חייטים, כורכי ספרים -כשדגליהם מתנופפים על מוטות ענקיים.
אבל מה שבלט יותר מכל היו הדמויות המפתיעות: פסל ענק של בכחוס, אל היין הרומי, יושב על חבית יין ענקית ונגרר על ידי שישה יהודים. לא הרחק ממנו נישא על במה פסל של האל פאן מנגן בחלילו, כשחיות יער מציצות מבין העצים. למה הופיעו אלי המיתולוגיה היוונית-רומית בתהלוכה יהודית? זו שאלה שמעסיקה חוקרים עד היום, והיא מעידה על המורכבות התרבותית של יהדות פראג באותה תקופה.
מפראג לתל אביב
המעצב פאול קור (קורנובסקי), שעיצב את גליון המזכרת והבול, היה אמן ישראלי רב-תחומי. הוא נולד בפריז ב-1926 למשפחה יהודית שהיגרה מפולין. אביו נרצח באושוויץ, ופאול הוברח לשווייץ שם שרד את המלחמה בבית יתומים יהודי. ב-1948 עלה לישראל והתגייס לצה"ל כמתנדב במח"ל – "מתנדבי חוץ לארץ".
ב-1956 השתתף קור בקורס לעיצוב בולים שהעביר המעצב הבריטי אברהם גיימס, מטעם שירות הבולים הישראלי ובית הדפוס הממשלתי. בשנים שלאחר מכן עיצב בולים רבים לדואר ישראל, וגם את סדרת שטרות הלירה הישראלית האחרונה.
הבחירה להציג דווקא את תהלוכת פראג על גליון תביב לא הייתה מקרית. היא חיברה בין העבר היהודי האירופי לבין ההווה הישראלי, בין הדוור היהודי שצעד ברחובות הגטו לבין מדינה יהודית עצמאית שמנפיקה את בוליה שלה. הדוור שבראש התהלוכה – מי שנשא מסרים בין יהודים לעולם – הפך לסמל מושלם לפילטליה, לאמנות נשיאת המסרים הקטנים שעוברים מיד ליד, ממדינה למדינה.
ערך אספנות ומורשת
הגליון הונפק במחיר של 0.50 לירות ישראליות, וכלל בול בודד בערך נקוב של 0.25 לירות. היום הוא מבוקש בקרב אספני בולים ישראליים ואספני יודאיקה כאחד, לא רק בשל ערכו הפילטלי אלא בעיקר בשל הסיפור ההיסטורי העשיר שהוא מספר – על קהילה שביקשה להוכיח את נאמנותה לכתר, על דוור שצעד בגאווה בראש תהלוכה, ועל תחריט נחושת שהפך לגשר בין עולמות.