באביב 2025, הרימה ועדת שרים יד ואישרה: בשנת 2026 יונפק בול לכבוד שולמית קישיק-כהן. גם בול לציון תרומת ישראל לבינה מלאכותית זכה לאישור. ההחלטה תועדה בפרוטוקול ממשלתי רשמי, מספר 3081, ונשלחה לשירות הבולאי למימוש.
כשהגיעה שנת 2026, התברר שזה לא יקרה, לפחות לא בשנת 2026.
האישה שריגלה בלב ביירות ולא זכתה לבול
שולמית קישיק-כהן, או "שולה" כפי שקראו לה מקורביה, נולדה בארגנטינה ב-1917 והגיעה לירושלים כילדה בת שבע. המשפחה השתקעה בשכונת מקור ברוך, והיא למדה בבית הספר לבנות אוולינה דה-רוטשילד. בגיל 16, כשהמצב הכלכלי של משפחתה התדרדר, הוריה השיאו אותה לסוחר לבנוני עשיר בשם ז'וזף קישיק שהגיע לירושלים לחפש כלה. היא עברה להתגורר בוואדי אבו ג'מיל, הרובע היהודי בביירות.
זה היה זמן משונה להיות יהודייה צעירה בביירות – מדינת ישראל טרם קמה, המתחים האזוריים בעיצומם והעתיד היה לוט בערפל. שולמית הרגישה בתחילה כציפור כלואה בכלוב זהב, אבל במהרה החלה לפעול. היא לימדה עברית ויהדות לילדי הקהילה, הבריחה ספרי לימוד בעברית בביקוריה בארץ, ויצרה קשרים חברתיים עם דמויות בכירות בשלטון הלבנוני.
מה שאיש לא ידע אז הוא ששולמית לא פעלה רק למען הקהילה היהודית המקומית.
ערב מלחמת העצמאות, כשהגיע לידיה מידע על ההכנות הצבאיות הערביות נגד היישוב בארץ, היא יצרה קשר עם המודיעין הצבאי הישראלי. במשך 14 שנים, בין 1947 ל-1961, ניהלה שולמית רשת ריגול ישראלית מלב בירת לבנון. היא הברחה יהודים מסוריה ולבנון לישראל, העבירה מידע מודיעיני קריטי, וכל זאת בעודה מגדלה שבעה ילדים.
שבעה ילדים. הבית שלה שימש בו זמנית כמשק בית רגיל וכנקודת מפגש סודית למבריחים ולפליטים. בתחילת פעילותה, כדי להוכיח את רצינותה למפעיליה, היא אף העבירה שניים מילדיה הגדולים – בני תשע ואחד עשרה – לישראל דרך הרשת שהיא עצמה הקימה.
לנהל משק בית עם שבעה ילדים זו כשלעצמה עבודה לא קלה. לעשות את זה תוך כדי הפעלת רשת ריגול במדינת אויב, כשכל בוקר את מעירה ילדים, מכינה ארוחות, שולחת אותם לבית הספר, ויודעת שאת עלולה להיתפס בכל רגע – זו כבר גבורה עילאית.
ב-1961 זה קרה. שולמית נתפסה בעקבות הלשנה, אחרי שקפצה בנואשות מגג לגג בניסיון להימלט. הרובע כולו הוקף בכוחות צבא והיא נכלאה. הכלא הלבנוני לא היה מקום קל לאישה ישראלית. היא עברה עינויים קשים, נשפטה למוות בתלייה, ורק בערעור הומתק עונשה לעשרים שנות מאסר עם עבודות פרך.
בין כתלי הכלא הלבנוני, שולמית נפגשה עם מרגל ישראלי אחר – אלי כהן, "האיש שלנו בדמשק". היא הייתה האדם האחרון שראה אותו לפני הוצאתו להורג.
אבל אז קרה משהו בלתי צפוי: מלחמת ששת הימים. ב-1967, אחרי שש שנים בכלא, שולמית שוחררה במסגרת עסקת חילופי שבויים. את משפחתה שנותרה בלבנון, כולל בעלה, הבריחו מפעיליה לישראל דרך קפריסין. הם השתקעו בשכונת רחביה בירושלים – העיר שאותה עזבה כילדה בת 16 וחזרה אליה כאישה בת 50.
שולמית חיה עוד 50 שנה בירושלים. היא הדליקה משואה ביום העצמאות, קיבלה את תעודת "יקיר הסתר" מקהילת המודיעין, ואת תואר "יקירת ירושלים" – הפרס שהיה החשוב לה מכולם. היא נפטרה ב-21 במאי 2017, בגיל מאה בדיוק, מוקפת בילדים, נכדים, נינים ובני נינים. בשנת 2024, עיריית ירושלים חנכה כיכר על שמה בשכונת רמת דניה.
סיפורה של שולמית מכיל את כל המרכיבים שבולאות ישראלית אוהבת: גבורה צנועה, הקרבה אישית עצומה, פעולה מתחת לרדאר, אישה חזקה בתפקיד שההיסטוריה בדרך כלל שמרה לגברים. יש כאן גם את הממד המזרחי-ספרדי – שולמית הייתה ילידת ארגנטינה ממשפחה מדמשק וירושלים, לא צברית בלונדינית מהקיבוץ.
הסיפור הזה יכול היה לאזן את הנרטיב הישראלי הקלאסי של הצנחן והלוחם, להראות שגבורה באה גם בצורה של אישה שבוחרת לחיות בלב ארץ אויב, לגדל ילדים תחת לחץ בלתי נתפס, ולשרת מדינה שטרם נולדה כשהיא התחילה את דרכה. דווקא ב-2026, אחרי השנים הקשות שעברו על המדינה, סיפור כזה היה יכול להיות רלוונטי. סיפור על סוג אחר של גבורה – לא זו של שדה הקרב, אלא זו של הסלון שהפך למטה מבצעים, של האם שתמרנה בין ילדיה לבין המשימה.
אבל בשנת 2026, כשהממשלה כבר אישרה את הנצחתה, הבול לא הגיע.
המדינה שרוצה להיות אומת הבינה המלאכותית
כאשר כל העולם מדבר על AI וכל מדינה מנסה למתג את עצמה כ"מעצמת בינה מלאכותית", ישראל – שרוצה כל כך להיות במועדון הזה – בחרה להנפיק בול בנושא.
החלטת הממשלה אישרה במפורש: "תרומת ישראל לבינה מלאכותית". מישהו, איפשהו במערכת, חשב שזה חשוב מספיק כדי להיכנס לפרוטוקול הממשלתי. אבל כשהגיע הזמן לבצע, הבול לא הונפק.
ישראל משקיעה מאמצים עצומים במיתוג עצמה כ"AI Nation". אומה קטנה שמנצחת בזכות המוח, לא הגודל. יש אפילו נתונים מרשימים: ישראל מדורגת שביעית בעולם בפיתוח מודלים של AI, ראשונה בעולם בריכוז הון אנושי בתחום – 1.13% מכוח העבודה עוסקים בבינה מלאכותית.
אבל כשמסתכלים על המספרים לאורך זמן, מתגלה תמונה אחרת.
ב-2021, ישראל הייתה מדורגת חמישית בעולם באינדקס הבינה המלאכותית של Tortoise. ב-2023 היא ירדה למקום השביעי. ב-2024 – למקום התשיעי. המגמה ברורה, והכיוון מדאיג. באוגוסט 2025 פרסמה וועדת נגל דו"ח שמודיע: "מדינת ישראל לא נמצאת בנקודה הראויה והרצויה להאצה בתחום הבינה המלאכותית".
הבעיה העיקרית היא לא טכנולוגיה. היא לא תקציבים. הבעיה היא אנשים.
מאז תחילת המלחמה באוקטובר 2023, עובדי הייטק עוזבים את ישראל בקצב מדאיג. המוחות הטובים ביותר בוחרים בסן פרנסיסקו, בלונדון, בטורונטו. הם בוחרים במקומות שבהם המחקר יותר מתקדם, התשתיות יותר טובות, והחיים יותר צפויים. הם בוחרים במקומות שבהם אפשר לתכנן את העתיד יותר מחודשיים קדימה.
הפער בין המציאות בה אנו מתקשים לשמר בארץ את המוחות שמפתחים בינה מלאכותית ובין השאיפה להפוך את ישראל ל"AI Nation" – הולך וגדל. כאשר המגמה היא ירידה, הכישרונות בורחים, הדוחות הממשלתיים מזהירים מפני איבוד המעמד – כנראה מישהו החליט שלא להדפיס. לא לעוף על עצמנו מדי, לא להבטיח משהו שאיננו בטוחים שנוכל לקיים.
לשים לב – גם ללא בול
תוכנית הבולים של 2026 היא רשימה של החלטות. מה להנציח, מה להשאיר מאחור. מה לכאורה חשוב מספיק כדי להדפיס, ומה לא.
שולמית קישיק-כהן, שהקריבה את נעוריה, את הקשר עם ילדיה, ושש שנים מחייה בכלא לבנוני – לא קיבלה בול. הבינה המלאכותית הישראלית, עם כל הפוטנציאל והבעיות שלה – לא קיבלה בול. אבל – אנחנו אולי אנחנו יכולים בכל זאת לזכור – לזכור את סיפור החיים הבלתי נתפס של שולמית קישיק-כהן ולקבל תזכורת כואבת למצב הבינה המלאכותית בישראל.
מדינת ישראל החליטה בשנת 2026 שלא להדפיס בולים אלה. אבל הסיפורים האלה לא נעלמים רק כי אין עליהם בול. הם קיימים, הם חשובים, והם נושאים מסר שחשוב לנו לזכור – על מי שהיינו, על מי שאנחנו, ועל מי שאנחנו רוצים להיות.
לפעמים הדרך הכי טובה לזכור משהו היא לספר את הסיפורים שנזנחו.