כיום יש בנהריה תשעה סניפי דואר ויש אפילו אפשרות להעביר דואר מנהריה אל ערים אחרות ומערים אחרות אל נהריה. אבל לא תמיד זה היה כל כך פשוט. בתקופה של טרום קום המדינה, היתה נהריה חלק מהגליל המערבי המנותק. לא היה ניתן לצאת ולבוא אל נהריה וממנה, לא היה ניתן להעביר מצרכים בסיסיים אל הנצורים בעיר וכמובן – לא היה ניתן לשלוח דואר. נהריה היתה במצור.
אבל בניגוד לירושלים, שגם היא ידעה תקופות של מצור, לנהריה היה ים…
ב 22.3.1948 החלו להעביר דואר מנהריה, דרך הים, אל חיפה. בחיפה מויינו המכתבים והמשיכו אל יעדם הסופי.
המכתב הזה, לדוגמא, נשלח ב 11.05.1948, ממש לפני הכרזת העצמאות. הוא נשלח מנהריה לתל אביב וממוען למר ש. כהן.
באותה התקופה נעשה שימוש בשתי חותמות במקביל – חותמת אחת קבועה של "הגליל המערבי המנותק – דרך הים" וחותמת שניה עם תאריך וכיתוב "נהריה". החותמת הראשונה היתה גם מעוטרת בשתי שורות של גלים.
בדואר נעשה שימוש בבולים מיוחדים שהונפקו לדואר "נהריה-חיפה" – דאר לשעת חירום. הערך הנקוב על הבולים היה במא"י – מיל ארץ ישראלי. הבולים על המעטפה לא משקפים את המחיר האמיתי של משלוח דואר, 20 מיל, ולכן כנראה שהמעטפה היא מעטפה שנוצרה לצורכי אספנות.
כמובן שעם הכנעת הערבים בעכו, חוברה נהריה לשאר חלקי הארץ ושירותי הדואר חזרו לפעול כסדרם.
הבידוד של הגליל המערבי ב-1948 לא היה המקרה היחיד של יישובים שנותקו מרשת הדואר הרגילה. ברחבי הארץ, קהילות שונות נאלצו להתמודד עם אתגרי תקשורת דומים, כל אחת בהתאם למצבה הייחודי. בראשון לציון נאלצו להקים שירות דואר במכוניות משוריינות עקב הסכנה בדרכים. בטבריה, שנכבשה מוקדם יותר באפריל, תושבים חתמו על בולי מנדט רגילים בחותמת "דואר לשעת חירום טבריה". בצפת, תחת מצור, הדפיסו בולים זמניים על חומרים מאולתרים. במקומות שנותרו מחוברים למרכז, השתמשו בפתרון הכלל-ארצי של מנהלת העם עם תוויות קרן קיימת לישראל.
סיפורי הדואר הללו משקפים את המציאות המורכבת של אותם ימים, כשכל קהילה נאלצה להמציא פתרונות יצירתיים כדי לשמור על קשר עם שאר הארץ. הם מעידים על הנחישות של תושבי הישוב לא לוותר על הצורך הבסיסי לתקשורת, גם כשהמערכות הרגילות קרסו סביבם.