ביולי 1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות, פרקו במחשך ארגזים שהגיעו מניו יורק. בתוכם נחו שטרות מודפסים, מוכנים למחזור, אך חסרי משפט אחד קטן. המילים "מטבע חוקית לתשלום כל סכום שהוא" לא הופיעו עליהם – הן הוטבעו בנפרד, לאחר מכן, כדי לעקוף את הצורך באישור ממשלת ארצות הברית להדפסת מטבע של מדינה זרה. גם שם בית הדפוס לא הופיע על הנייר. מי שעמד מאחורי המבצע השקט הזה היה גוף שכבר היה בן ארבעים ושש: בנק אנגלו-פלשתינה.
כדי להבין כיצד הגיע בנק פרטי להנפיק את כספה הראשון של מדינה, צריך לחזור אל הקונגרס הציוני השני בבזל. שם, ב-1899, הוקם בלונדון אוצר התיישבות היהודים – גוף פיננסי שנועד לשמש זרוע כלכלית לתנועה הציונית, לגייס הון ולממן את ההתיישבות בארץ ישראל. הרעיון נשען על חזונו של הרצל: בנק לאומי שיממן את חזרת העם לארצו, ויהיה הצינור שדרכו יזרום הון יהודי מהתפוצות אל הקרקע. אוצר ההתיישבות לבדו היה רחוק מדי וגדול מדי מכדי לפעול בשטח, ולכן ב-27 בפברואר 1902 הוקמה בלונדון חברת-בת שתעשה את העבודה בפועל: חברת אנגלו-פלשתינה.
מיפו ללב היישוב
בראש החברה החדשה עמד הבנקאי היהודי-הולנדי יעקבוס קאן, יושב הראש הראשון שלה. אך הדמות שהפכה את אנגלו-פלשתינה לגוף חי ונושם הייתה זלמן דוד לבונטין. ביולי 1903 נפתח הסניף הראשון ביפו, ולבונטין – איש העלייה הראשונה ומראשי המתיישבים בראשון לציון – מונה למנהלו. המשרדים הראשונים נפתחו ברחוב צר ביפו, ומשם החלה החברה לשרת איכרים מהמושבות וסוחרים מהעיר, יהודים וערבים כאחד. בתוך שנים ספורות נפתחו סניפים בירושלים, בחיפה, בטבריה, בצפת, בחברון ובעזה, ואף מעבר לגבול, בביירות. לבונטין, שעלה ארצה כבר בעלייה הראשונה והיה ממייסדי ראשון לציון, חזר לארץ ב-1903 במיוחד כדי לנהל את הבנק. עבורו זו לא הייתה משרה בנקאית בלבד אלא שליחות לאומית: בנק בבעלות יהודית, על אדמת ארץ ישראל, שמשרת את המתיישבים בלי תלות במלווים זרים.
בשלהי התקופה העות'מאנית, ולאורך כל ימי המנדט הבריטי, הפך הבנק למוסד הפיננסי המרכזי של היישוב היהודי. הוא לא היה רק מקום להפקיד בו כסף – הוא מימן רכישות קרקע, פרויקטים חקלאיים ותשתיות, והיה למעשה המנוע הכלכלי שאיפשר את הצמיחה של ההתיישבות. שמו הרשמי הראשון היה חברת אנגלו-פלשתינה, ובקיצורו העברי נשמע פשוט: אפ"ק. רק ב-1930 שונה השם רשמית ל"בנק אנגלו-פלשתינה", הגדרה שהתאימה לתפקיד שכבר מילא בפועל זה שנים. בשנות העשרים והשלושים, כשגלי עלייה הגדילו את היישוב, היה הבנק הכתובת שאליה פנו מתיישבים, יזמים ומוסדות לאומיים כשנדרש מימון – והמטבע שעבר בקופותיו היה הלירה הארץ ישראלית של ממשלת המנדט.
השעה שבה בנק נעשה בנק מרכזי
ב-1948 התקרבה שעת המבחן. מדינה חדשה עמדה לקום, ולמדינה דרוש כסף משלה – אך לא היה לה בנק מרכזי, ולא היה לה זמן להקים אחד. הפתרון נמצא בבנק הוותיק. אליעזר הופיין, יושב ראש מועצת המנהלים של אנגלו-פלשתינה, הצליח לשכנע את חברת אמריקן בנק נוט קומפני בניו יורק לעצב ולהדפיס את השטרות הראשונים. בארץ אי אפשר היה להדפיס: המנדט הבריטי טרם תם, והרמה הטכנית הדרושה פשוט לא הייתה קיימת.
ההדפסה בארצות הברית הצריכה תחבולה. כדי לעקוף את הצורך באישור ממחלקת המדינה האמריקאית, שנדרש להדפסת מטבע של מדינה זרה, נמנעו מלציין על השטרות עצמם שהם הילך חוקי. גם אמריקן בנק נוט נמנעה מלהטביע את שמה עליהם, בניגוד לנוהג המקובל אצל בתי דפוס. רק לאחר שהשטרות כבר הגיעו ארצה, הוטבעו עליהם בנפרד המילים שהפכו אותם לכסף אמיתי. כך נדפס כספה הראשון של המדינה כמעט בהיחבא, כמסמך מסחרי תמים שאיש לא יודה שהוא עתיד לשמש מטבע ריבוני.
הסדרה כללה חמישה ערכים: 500 מיל, לירה אחת, חמש לירות, עשר לירות וחמישים לירות. מכיוון שההזמנה יצאה לדרך עוד לפני שנקבעו שמה של המדינה ושם המטבע, נשאו השטרות את הכיתוב "לירה ארץ ישראלית" – שמה של המטבע המנדטורית. כך נולד מצב מוזר: כספה הראשון של מדינת ישראל נשא את שם המטבע של השלטון שזה עתה הסתיים. השטרות הגיעו ארצה בחשאי ביולי 1948, ב-17 באוגוסט חוקקה הממשלה חוק שהכריז עליהם הילך חוקי, וב-18 באוגוסט הם נכנסו למחזור. סדרת השטרות הראשונה של ישראל הונפקה תחת המטריה של אנגלו-פלשתינה, פתחה את היסטוריית השטרות של המדינה ושימשה הילך חוקי עד 1952. לצד חתימתו של הופיין על השטרות הופיעה גם חתימתו של מנכ"ל הבנק – אהרון ברט.
השם שהתחלף, הכסף שנשאר
מי שמחזיק היום שטר מהסדרה ההיא מחזיק רגע נדיר: מסמך כלכלי שנדפס על ידי בנק פרטי אך תפקד ככסף ריבוני. הלירה הארץ ישראלית הראשונה הונפקה על ידי בנק אנגלו-פלשתינה והחליפה למעשה את שטרות המנדט.
ב-1950 הסתיים הפרק הלונדוני. הוקמה חברה ישראלית בשם בנק לאומי לישראל, ואליה הועברו כל הנכסים והפעילויות של אנגלו-פלשתינה, שהיה עד אז חברה בריטית הרשומה בלונדון. בסיס הפעילות עבר מלונדון לישראל, והבנק הציוני הראשון קיבל את שמו החדש. ההמשכיות לא נשברה לרגע ושטרות "בנק לאומי לישראל" הם העדות החדה לכך: בין הגרסה של אנגלו-פלשתינה לגרסה של בנק לאומי התחלף שם הבנק בראש השטר. העיצוב, השפה הגרפית ואפילו החתימות על גבי השטר – נותרו כשהיו.
ב-1954 קם בנק ישראל ונטל מהבנק את סמכות ההנפקה, ובכך תם תפקידו של גוף פרטי כשומר המטבע של המדינה. יש משהו חושפני באותו פרק קצר שבו בנק מסחרי החזיק בידיו את הריבונות הכספית של אומה צעירה וזה מזכיר לנו עד כמה עדין הגבול המפריד בין הון פרטי לכוח מדינתי.