ארבעת הבולים הנדירים ביותר של מדינת ישראל
לחצו על כרטיסייה כדי לצפות במחירי השוק
ב-26 בדצמבר 1950 נפתח בית הדואר הראשון באילת. מדינת ישראל, בת השנתיים וחצי, החליטה לציין את האירוע כראוי: הנפקת בול מיוחד שיינתן למכירה באותו יום, בסניף החדש – ובו בלבד. רק למחרת יוכלו כל שאר סניפי הדואר בארץ למכור אותו.
ההחלטה נראתה סמלית ואלגנטית. בדיעבד, היא יצרה את אחת ממעטפות יום ההופעה הנדירות ביותר בתולדות הבולאות הישראלית.
ציור גמלים שחזר הביתה
הבול עוצב על ידי צמד המעצבים וינד-סטרוסקי – וילי וולף וינד ויהודה (וינץ) סטרוסקי – ובסיסו היה יצירה של ראובן רובין. רובין (1893–1974), מגדולי האמנים שצמחו מתוך העלייה הציונית, ניסה לתפוס ביצירתו את מה שתיאר אחד ממבקריו כ"האור והרוחניות של ארץ ישראל". הוא הרבה לצייר גמלים – חיות שהיו נוף מוכר בנגב ובדרום הארץ בשנות השלושים – ויצירותיו סיפקו לצמד המעצבים את ההשראה לדמות שתופיע על הבול.
בשנת 1948 מונה רובין לציר הדיפלומטי הראשון של ישראל ברומניה – ארץ הולדתו, שממנה עלה בן 19 ללמוד בבצלאל. הוא כיהן בתפקיד עד דצמבר 1949, אז חזר לישראל. כך, כשהבול המיוחד יצא לאור באילת בדצמבר 1950, רובין כבר התגורר ועבד בסטודיו שלו בתל אביב, וראה מקרוב כיצד יצירתו הופכת לחלק מן הסמלים הרשמיים של המדינה הצעירה.
גמלים ומים במדבר
על הבול הופיעו גמלים השותים מים מתוך שוקת שמקבלת מימיה מצינור, בלב מדבר. הערך הנקוב: 500 פרוטה. בתחתית הבול שולב ציטוט של הנביא ישעיהו: "כי נתתי במדבר מים" – הבטחת הגאולה לעם ישראל בגלות, שהפכה כאן להצהרה על כוונות המדינה הצעירה בנגב. הנגב כיסה אז למעלה ממחצית שטח ישראל, ופיתוחו היה אחת הסיסמאות הגדולות של אותן שנים.
בסוף העולם, ביום אחד בלבד
אילת של 1950 לא הייתה מה שהיא היום. הייתה זו עיירה קטנה בקצה מדבר, שהגעה אליה דרשה נסיעה ארוכה בדרכי עפר. מי שרצה להחתים מעטפת ביום הפתיחה ובסניף הנכון – חובב בולים שהבין מה עומד להיות נדיר – נדרש לתכנן זאת ימים מראש ולקטוע ימי נסיעה.
התוצאה: מספר המעטפות שחתמו בחותמת דואר אילת מתאריך ה-26 בדצמבר 1950 היה זעום. מעטפות יום הופעה הנושאות את חותמת הסניף מאותו יום – עם בול שלם הכולל שובל מלא – מוגדרות על ידי מומחי פילטליה כ"נדירות באופן קיצוני". ממחרת, ה-27 בדצמבר, כבר ניתן היה לרכוש את הבול בכל סניף בארץ, ומעטפות יום הופעה ממרכז הארץ קיימות בכמויות הגיוניות. אבל מי שמחזיק מעטפה עם חותמת אילת מהיום הקודם מחזיק בפריט שמספרו בעולם נאמד בספרות בודדות.
ערכים ונדירות
בול בודד מהמחזור הרגיל, במצב שימור טוב עם שובל מלא, נסחר כיום סביב 100–130 דולר. בלוק של ארבעה בולים עם שובל מגיע לכ-400 דולר, וגיליון שלם הוערך בעבר בכ-1,300 דולר. אלה המחירים של הבול "הרגיל". מעטפת יום הופעה מאילת, כשהיא מלווה בתעודת מומחה – סטנדרט בלתי נמנע לכל עסקה ברצינות – משיגה פרמיה ניכרת מעל לכל אחד מהמחירים הללו.
מומחה הפילטליה ארנסט בורגר (Ernst Burger) חתם בעבר על תעודות אימות לפריטים כאלה, שהגדירו אותם כמדורגים בין הנדירות ביותר בפילטליה הישראלית של שנות החמישים. לא כל מעטפת מאילת תזכה לאישור כזה – בדיקת הנייר, הדיו והחותמת היא תנאי בסיסי לכל רכישה משמעותית.
כשהסמל מקדים את המציאות
יש אירוניה עדינה בסיפור הזה. הפסוק שנבחר לשובל הבול – "כי נתתי במדבר מים" – מדבר על הבטחה שעוד לא התממשה. גם אילת עצמה, בדצמבר 1950, הייתה יותר הצהרת כוונות מאשר עיר מפותחת. בית הדואר שנפתח באותו יום ציין אולי חדרון דואר קטן, בודד, בשממה.
אותה צניעות של האירוע היא שיצרה את ערכו הפילטלי. מי שיכול היה להיות שם – בסניף, ביום ההוא, לפני שהשאר העולם הגיע – החזיק בידיו משהו שלא יחזור.
ראובן רובין חזר מרומניה ב-1952. הוא המשיך לצייר עוד עשרים שנה, זכה בפרס ישראל לציור ב-1973, ובית מגוריו בתל אביב הפך לאחר מותו למוזיאון. הגמלים שצייר בשנות השלושים, כשהנגב היה עדיין ארץ אחרת, ממשיכים לשתות מן השוקת על פיסות נייר קטנות – ומחכים לאספן שיבין את כל שכבות הסיפור שמאחוריהן.