לקראת יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל תשפ"ה (2025) הנפיק השירות הבולאי בול ייחודי שמצליח לבטא באופן מרגש ואותנטי את חווית השכול והזיכרון. העיצוב, פרי יצירתו של יגאל גבאי, מציג עץ שחלקו הגדול יבש ושרוף על רקע שחור, בעוד שבצדו השני נותר איזור ירוק.
הפרשנות הרשמית: סלעים שחורים ופריחה מחודשת
על פי העלון הרשמי של השירות הבולאי, הבול מציג "עץ יבש ושרוף על רקע סלעים שחורים, המסמלים את תוצאות אש המלחמה שאנו חווים בתקופה האחרונה. רוב העץ קמל ומיובש, ושליש ממנו התחיל פריחה מחודשת".
הם ממשיכים ומסבירים ש"בול זה מביא לידי ביטוי את הניגוד שבין האבל והשכול לעומת הפריחה הצעירה, כמשל לחיים המתחדשים שהחללים ציוו לנו במותם. המסר חד ומטלטל עם שפה טופוגרפית חדשנית".
זוהי קריאה אופטימית יחסית, הרואה בחלק הירוק של העץ פריחה חדשה – סמל לתקווה ולחיים המתחדשים מתוך האפר.
פרשנות אלטרנטיבית: פחמים ואוד מוצל מאש
אפשר להציע גם קריאה אחרת, פחות אופטימית, של אותו הדימוי. הרקע השחור אינו מורכב מסלעים רגילים אלא מפחמים – שרידי עצים אחרים שנשרפו עד ללא היכר, עדות לשריפה עזה שהותירה אחריה קרקע חרוכה והרס רב.
החלק הירוק אינו פריחה חדשה המסמלת התחדשות, אלא החלק היחיד שנותר לא שרוף – אוד מוצל מאש המחזיק עוד בחיים. זהו לא סימן לצמיחה עתידית אלא עדות למה שהיה ונותר בקושי.
מה שמעניין הוא דווקא היחס בין שני החלקים. רוב העץ אכן שרוף, והחלק הירוק נראה כמו אחיזה אחרונה במשהו שהיה פעם שלם ומלא. התבוננות בעלווה הירוקה מעלה שאלה: האם זה מספיק? האם השארית הקטנה הזו תצליח להשיב את העץ לחיים, או שמא גם היא תיעלם עם הזמן?
מעבר לבולי הצמחייה המסורתיים
לאורך השנים, בולי יום הזיכרון במדינת ישראל, נטו להשתמש בסמלים של צמחייה באופן שנראה לעתים שגרתי ושטחי – פרח כלנית, ענף זית, או עלה צומח. סמלים אלו, למרות כוונתם הטובה, לעתים קרובות לא הצליחו לגעת בעומק הרגשי של השכול הישראלי.
מה שמייחד את הבול הנוכחי הוא היכולת שלו לתפוס את המורכבות של יום הזיכרון. זו אינה צמחייה אקראית שמרמזת על תקווה כמטאפורה מרוחקת, אלא תיאור חזותי עוצמתי של המאבק הבסיסי ביותר: הישרדות אל מול הכחדה, היאחזות בתקווה אל מול הייאוש הגואה.
הבול אינו מציג צמחייה נאיבית או אופטימיות זולה. הוא מעיד על כך שהחיים והמוות מתקיימים זה לצד זה. החלק הירוק של העץ אינו מבטל את החלק השחור והשרוף, אלא מתקיים איתו בדו-קיום מתוח ומורכב – בדיוק כמו החוויה הישראלית של חיים בצל האובדן והשכול המתמשך.
סיכום
בול יום הזיכרון תשפ"ה מצליח לעשות, לדעתי, את מה שמעט מאוד בולי זיכרון הצליחו לעשות בעבר: להציג תמונה כנה, מורכבת ולא-רומנטית של השכול והזיכרון. בין אם נבחר בפרשנות האופטימית של השירות הבולאי (סלעים שחורים ופריחה חדשה) או בפרשנות האלטרנטיבית שלי (פחמים שרופים ואוד מוצל מאש), הבול מצליח לעורר מחשבה ורגש.
העוצמה של הדימוי טמונה בדיוק באמביוולנטיות הזו – ביכולתו לשאת בו-זמנית את המשמעות של אובדן והתחדשות, של תקווה וייאוש. הבול אינו מעניק נחמה זולה או הבטחות שווא. תחת זאת, הוא מאפשר מבט ישיר על המציאות הקשה – עץ שרוב גופו יבש, אך עדיין אוחז בחיים באופן כלשהו.
ביום הזיכרון תשפ"ה, בעקבות אירועי 7 באוקטובר והמלחמה המתמשכת, כאשר ריח השריפה עדיין באפינו – ולא כמטאפורה – זהו אולי המסר שהחברה הישראלית זקוקה לו: הכרה אמיתית בגודל האובדן והכאב, לצד האפשרות להמשיך, להיאחז, להתקיים – גם אם זה נראה שכמעט הכל אבוד.