1949: חזון בין כותלי בית דפוס תל אביבי
בשנת 1949, כשמדינת ישראל התכוננה לחגוג את יום העצמאות הראשון שלה, נכנס יוסף רוס לבית הדפוס הוותיק "רוזנברג ופדרבוש" ברחוב שיינקין בתל אביב עם רעיון מרתק. הקריקטוריסט המוכר, שכבר זכה לשם בעולם העיתונות הישראלית, חלם על בול שיחבר בין העבר המפואר של עם ישראל להווה הריבוני החדש. העיצוב שלו היה פשוט וחזק בו זמנית: אריה, סמל עתיק של מלכות דוד וגבורה יהודית, יישא על גבו את דגל המדינה החדשה מתנפנף ברוח. זה היה מסר ויזואלי ברור וישיר: מעבר מהעבר לעתיד, מהמלכות העתיקה לריבונות המודרנית.
(בתמונה: בול האריה והדגל בצבע כחול עם הדפס אריה בצבע שחור)
אווירת האופוריה הלאומית שאפיינה את אותם ימים היתה מורגשת בכל מקום. המדינה הצעירה חיפשה דרכים לבטא את זהותה החדשה, ובולים היו אמצעי תקשורת חזותית חשוב במיוחד. בשנת 1948, בחיפזון של רגעי הקמת המדינה, הונפקו בולי "דואר עברי" הראשונים עם תמונות של מטבעות עתיקים – בחירה שהדגישה את הקשר ההיסטורי הרצוף לארץ. אבל עכשיו, שנה שלמה אחרי, היה מקום לחגיגה סמלית יותר נועזת יותר ועכשווית.
האמן: יוסף רוס, מברלין לתל אביב
יוסף רוס לא היה זר לעולם העיצוב הלאומי. הקריקטוריסט, שנולד בשם יוסף רוזנברג בשנת 1911 באנטוורפן וגדל באמסטרדם, עבר מסלול חיים מרתק שהוביל אותו מלימודי הרפואה בברלין לעולם האמנות והקריקטורה בתל אביב. בראשית שנות ה-30 נסע ללמוד רפואה בברלין בירת גרמניה. הציור היה אז תחביב, שאִפשר לו לממן את לימודיו.
כעבור שלוש שנים, ב-1933 (ראשית ימי גרמניה הנאצית), הופסקו לימודיו בעקבות קריקטורות של מוריו שצייר – סימן מוקדם לקריירה הקריקטוריסטית שיפתח מאוחר יותר. רוס חזר להולנד, אך לא השלים עם המציאות האירופית המתדרדרת. בשנת 1935 עלה לארץ ישראל עם רעייתו רבקה והתיישב בתל אביב ברחוב ארנון.
בארץ ישראל פתח רוס פרק חדש בחייו. זמן קצר לאחר עלייתו החל לפרסם קריקטורות בעיתונות הארצישראלית, ובאותה תקופה גם פתח משרד פרסום שהציע עבודות גרפיקה לחברות מסחריות. הוא הפך במהירות לאחד מהקריקטוריסטים הבולטים ביישוב, ועבודותיו התפרסמו בכל העיתונים החשובים: "דבר", "הארץ", "פלסטיין פוסט", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב".
מעבר לקריקטורות הפוליטיות, רוס כבר צבר ניסיון בעיצוב סמלים לאומיים. הוא עיצב בולים עבור קרן קימת לישראל ובשנת 1949 – באותה שנה שבה הציע את בול "אריה ודגל" – הוא עיצב שני בולים אייקוניים לקק"ל: אחד המתאר את מעמד הכרזת העצמאות ואחד המתאר את אנדרטת כביש הגבורה. רוס הוכיח שהוא מבין לא רק את כוחה הסאטירי של הקריקטורה, אלא גם את כוחה הסמלי של האמנות הגרפית בעיצוב זהות לאומית.
(בתמונה: בול הכרזת המדינה בעיצובו של יוסף רוס)
(בול אם אשכחך ירושלים בעיצובו של יוסף רוס. ניתן לראות בצד ימין למטה את חתימתו של רוס)
המדפיס: בית דפוס "רוזנברג ופדרבוש" והמדינה שבדרך
יוסף רוס בחר לפנות לבית דפוס "רוזנברג ופדרבוש" לא במקרה. בית הדפוס התל אביבי, שהוקם בשנת 1936 על ידי יעקב וברטה פדרבוש וד"ר פריץ רוזנברג שברחו מגרמניה הנאצית, כבר זכה למעמד מיוחד בהיסטוריה של המדינה שבדרך. בני הזוג פדרבוש יחד עם ד"ר רוזנברג, הקימו את העסק ברחוב שיינקין 5 בתל אביב. מיד לאחר קבלת רישיון רשמי מממשלת המנדט הבריטי, הפך בית הדפוס במהירות לכתובת מובילה עבור עבודות דפוס איכותיות.
המקצועיות והאיכות האירופאית של בית הדפוס משכו אליו חוג לקוחות יוקרתי הכולל את צמרת המגזר המסחרי, הכלכלי והפיננסי של אותה תקופה. אבל נקודת הפנייה בהיסטוריה של בית הדפוס הגיעה ערב הקמת המדינה, כשמייסדי המדינה פנו אליהם בבקשה חסרת תקדים: לשמש כמדפיס ממשלתי זמני עד להקמת מוסד קבוע.
הבחירה לא הייתה מקרית. יעקב וברטה פדרבוש כבר הוכיחו את איכות עבודתם, דיסקרטיותם ומחויבותם העמוקה למפעל הציוני. תפקיד היסטורי זה הגיע לשיאו עם אחת העבודות החשובות ביותר בתולדות המדינה: הדפסת ההזמנות הרשמיות לטקס הכרזת העצמאות של מדינת ישראל. אותן הזמנות צנועות הפכו לאחד הפריטים האיקוניים ביותר בתולדות המדינה ויעקב וברטה פדרבוש היו חתומים על ההצלחה.
עבודתם לא הסתיימה שם. עם קום המדינה, בית הדפוס הפך לשותף פעיל בביסוס המנגנון הבירוקרטי והסמלי של הריבונות החדשה. הם הדפיסו ניירת מכתבים אישית ותעודות עבור ראש הממשלה דוד בן-גוריון, מגוון עבודות עבור משרד הביטחון שרק הוקם ואת הדרכונים הדיפלומטיים הראשונים של מדינת ישראל – כולל זה שהונפק לגולדה מאיר כ"ציר ישראל במוסקבה". הם הדפיסו תעודות קצין ושוטר עבור משטרת ישראל החדשה, כרטיסי הטיסה הראשונים של חברת התעופה הלאומית אל-על, וניירת רשמית עבור רוב הנציגויות הדיפלומטיות של ישראל בחו"ל ועבור הנציגויות הזרות שפעלו בישראל.
כל מסמך שהודפס בין כתלי בית הדפוס היה לבנה נוספת בבניין המדינה. הדיו של משפחת פדרבוש היה הדיו שבו נכתבה הריבונות הישראלית וכל דרכון, תעודת קצין וכרטיס טיסה היו עוד לבנה בבניין המדינה החדשה.
העיצוב: כשאריה פוגש דגל
הצעת העיצוב של יוסף רוס הייתה הצהרה לאומית נועזת. הוא בחר לשלב בין שני סמלים עם משמעות עמוקה: האריה, שמייצג את שבט יהודה ואת מלכות דוד העתיקה, יחד עם הדגל הישראלי החדש, שמייצג את הריבונות המודרנית. האריה נושא דגל עם מגן דוד, יוצר חיבור ויזואלי בין העבר המפואר להווה המבטיח.
הסמליות הייתה מחושבת בקפידה. האריה, הוא לא רק חיית בר אלא סמל שבטי עתיק עמוס במשמעויות. הוא מופיע כבר בברכת יעקב לבניו: "גור אריה יהודה" (בראשית מ"ט) ומאז הוא סמל הגבורה, המנהיגות וההמשכיות ההיסטורית של עם ישראל. הדגל, לעומת זאת, היה חידוש של המאה ה-20 – סמל המדינה העכשווית והריבונות הפוליטית.
העיצוב של רוס היה שונה באופן מהותי מהגישה שאופיינה את בולי "דואר עברי" הראשונים. בולי 1948 התמקדו בארכיאולוגיה – מטבעות עתיקים שהדגישו את הקשר ההיסטורי הרצוף לארץ. זו הייתה אסטרטגיה של חיזוק הלגיטימציה: "היינו כאן בעבר וחזרנו". אבל בשנת 1949, כשהמדינה החלה להתבסס, היה מקום לגישה שונה – לא רק הוכחת זכות היסטורית אלא חגיגת הריבונות העכשווית.
היכולות הטכנולוגיות: יוקרה בעידן צנע
הצעת רוס ופדרבוש לא הייתה מיוחדת רק בעיצוב אלא גם בביצוע הטכני. הם הציעו להשתמש בטכניקת הדפסה מתוחכמת של הבלטה (Embossing), שהעניקה לבול ממד תלת-ממדי יוקרתי. הגלופות המתכתיות ששמורות עד היום בבית הדפוס פדרבוש מלמדות על עבודה מדוקדקת ומקצועית ברמה הגבוהה ביותר.
(גלופות האריה והדגל שנשמרות עד היום בבית הדפוס פדרבוש. התמונה באדיבות בית הדפוס – ותודתי על כך!)
הדוגמאות הנדירות שנשתמרו מלמדות על רמת התחכום הגבוהה של ההצעה. קיימות גרסאות במגוון צבעים – זית, שחור, כתום, חום, כחול ועוד – וחלקן כוללות הבלטה בכסף או הבלטה בזהב שמעניקה למושא ברק מתכתי מרהיב. הטכניקה יצרה אפקט ויזואלי מרשים: האריה והדגל "קמים" מפני הבול, יוצרים תחושה של עומק ותלת-ממד שהפכה את הבול לפריט אמנותי ייחודי ולא רק לאמצעי תשלום.
בולים עם הבלטה לא היו דבר שגרתי באותה תקופה. זו הייתה טכנולוגיה יקרה ומורכבת שדרשה כישורים מיוחדים וציוד מתקדם. העובדה שבית הדפוס פדרבוש היה מסוגל להציע טכניקה כזו מעידה על רמתו הטכנולוגית הגבוהה ועל מחויבותו לאיכות ללא פשרות. זה היה ביטוי של השאיפה להעניק למדינה החדשה לא רק סמלים אלא סמלים ברמה הגבוהה ביותר.
הדחייה: כשהמציאות מנצחת את החזון
למרות השקעת המחשבה והמשאבים, הצעת "אריה ודגל" נדחתה. הסיבה לדחייה, הייתה טכנית וכלכלית. הטכניקה המתוחכמת של ההבלטה שהעניקה לבול את יופיו הייתה גם בעוכריו. עבור מדינה צעירה שפעלה בתקציב דל ובאמצעים מוגבלים, תהליך ייצור כה יקר ומסובך פשוט לא היה מעשי מבחינה כלכלית להדפסה המונית של מיליוני בולים.
המדינה חיפשה פתרון פשוט, זול ויעיל שיאפשר הפקה של כמויות גדולות מבלי לפשוט את הרגל. הבול שבסופו של דבר הונפק ליום העצמאות הראשון הציג את הדגל הישראלי בלבד, בעיצוב נקי ופשוט הרבה יותר שלא הצריך טכנולוגיות מיוחדות. זו הייתה החלטה פרגמטית טיפוסית לתקופה – המחסור בתקציב ובמשאבים הכתיב בחירות שמעדיפות מחיר על פני יוקרה.
(בתמונה: בול האריה והדגל עם רקע ירוק והדפס אריה בצבע שחור)
האריה מתעורר לחיים
למרות שנדחה מהשימוש הרשמי, דגם הניסיון "האריה והדגל" לא נעלם. הוא זכה לחיים שניים כפריט אספנות נדיר ומבוקש. כל העותקים הקיימים הם דגמי ניסיון שהודפסו על נייר ללא דבק, במגוון צבעים ובפורמטים שונים. קיימים בולים בודדים משוננים, בלוקים של ארבעה בולים לא משוננים, ואף גרסאות נדירות במיוחד עם הבלטה בכסף ובזהב.
מעמדו הרשמי בעולם הפילטלי התקבע כאשר הבול קוטלג ב"קטלוג בייל לבולי ישראל" (Bale Catalogue), המקור הסמכותי בתחום, תחת המספר Bale ESA.-ii. הכרה רשמית זו העניקה לבול מעמד של פריט אספנות לגיטימי ויצרה עבורו שוק משגשג.
הערכים בקטלוג משקפים את נדירותו של הפריט. בולים בודדים מוערכים בכ-75 דולר, בעוד שגרסאות נדירות כמו הבלוק הלא-משונן או הבול עם ההבלטה בכסף ובזהב מגיעות לערך קטלוגי של 750 דולר. מדובר בסכומים נכבדים לבול ישראלי, המעידים על המשיכה המיוחדת של הפריט בקרב אספנים.
שומרי הזיכרון
אחד הפרטים המרתקים ביותר בסיפור הוא שבית הדפוס פדרבוש שימר עד היום את הגלופות המקוריות של "אריה ודגל". הגלופות המתכתיות, שמהן הופקו דגמי הניסיון המקוריים, נשמרות בקפידה כעדות חיה לתקופה היסטורית זו. זהו ביטוי מרגש של המחויבות המשפחתית לשימור ההיסטוריה ולמורשת התרבותית של המדינה.
בית הדפוס, מנוהל כיום על ידי ליאור פדרבוש, דור שלישי לבית הדפוס פדרבוש. ליאור, בנם של רותי ועקי ונכדם של יעקב וברטה המייסדים, ממשיך את המסורת המשפחתית ארוכת השנים. הישרדותו של בית דפוס משפחתי לאורך תקופה כה ארוכה, בעידן של מהפכות דיגיטליות ששינו את פני התעשייה, אינה מובנת מאליה. היא מעידה על פילוסופיה עסקית המעריכה מורשת, איכות ומחויבות אישית מעל לכל.
תחת ניהולו של ליאור, בית הדפוס ממשיך להתמחות בהפקת פרויקטים מורכבים ובעבודות דפוס ייחודיות, גם בכמויות קטנות. בכך הוא משמר את רוח המצוינות של המייסדים, תוך מתן מענה לשוק העכשווי. המחויבות לשימור הגלופות ההיסטוריות והנכונות לשתף את הסיפור עם חוקרים מעידה על תפיסה רחבה יותר של תפקיד בית הדפוס כמשמר זיכרון תרבותי.
הסיפורים שמחכים בגנזים
סיפורו של בול "האריה והדגל" מזכיר לנו אמת פשוטה ועמוקה: כמה מהסיפורים החשובים ביותר של עם נחבאים דווקא במה שלא קרה, במה שנדחה ונגנז. בכל רגע היסטורי קיימות אלטרנטיבות שלא נבחרו, חזונות שלא התגשמו, ורעיונות שהושלכו לסל הנייר של ההיסטוריה. רק לעיתים נדירות אנחנו זוכים להציץ אליהם מחדש ולהבין מה הם מספרים עלינו.
הבול של יוסף רוס ובית דפוס פדרבוש היה אחד מאותם רעיונות גנוזים. הוא נולד מתוך חזון לאומי נועז – לחבר בין עבר מפואר של מלכות יהודה לעתיד מבטיח של מדינה מודרנית. אבל המציאות הכלכלית הקשה של המדינה הצעירה הכתיבה בחירות פרגמטיות, ולעיתים הפרגמטיזם דורס את החזון.
עם זאת, דווקא כישלונו של הבול חושף משהו עמוק על התקופה ועל האנשים. הוא מספר על יוסף רוס, האמן שלא הסתפק בקריקטורה פוליטית אלא רצה לעצב סמלים לאומיים. הוא מספר על משפחת פדרבוש, שמעבר להיותם מדפיסי הממשלה הזמנית גם שאפו להעניק למדינה החדשה בולים ברמה הטכנולוגית והאמנותית הגבוהה ביותר. והוא מספר על רגע בהיסטוריה בו המדינה החדשה עדיין חיפשה את דרכה לבטא את זהותה – לא רק מה להגיד, אלא איך להגיד את זה.
האירוניה היא שדווקא הדחייה היא שהעניקה לבול את מעמדו הייחודי. לו היה מתפרסם כמתוכנן, הוא היה הופך למוכר ושגרתי כמו כל בול אחר שהדביקו על מעטפות במשך שנים. אבל בהיותו "הבול שלא היה", הוא הפך לנושא של מסתורין, התעניינות וסיפור שמתגלה רק עכשיו, עשרות שנים לאחר מכן.
זוהי אולי התובנה הכי חשובה של סיפור זה: ההיסטוריה אינה רק מה שזוכה להתפרסם ולהיכלל בספרי הלימוד, אלא גם מה שמחכה בגנזים, בתיקים שכוחים, ובזיכרונותיהם של אנשים שהיו שם. כל דור מגלה מחדש חלקים מהעבר שהדור הקודם לא זכה לראות ומבין משהו חדש על מי שהיה ומי שהוא היום. הבול שנכשל מזכיר לנו שלפעמים, דווקא הסיפורים הנסתרים הם אלה שמספרים על מי באמת אנחנו.
(תודה מיוחדת למשפחת פדרבוש על העזרה בהכנת הכתבה)