בולי שופרות: קולות שקוראים לאיחוי השברים

מהאיל שנאחז בסבך ועד השופר הגדול

בשנת 2010 הוציא דואר ישראל סדרת בולים יוצאת דופן במסגרת בולי "מועדים לשמחה". שלושה בולים שעיצב אהרון שבו, תיעדו את מסורת השופר בישראל דרך שלושה אירועי שופר שונים.

שלושה בולים, שלושה עולמות

הבול הראשון, בערך נקוב של 1.70 שקל ועם הכיתוב "תשר"ת" בשובל הבול, מציג תוקע אשכנזי לבוש בקיטל לבן ועטוף בטלית, תוקע בשופר איל. ברקע הבול ניתן לראות את סצנת עקידת יצחק – אברהם ויצחק והאיל המסתבך בסבך. התמונה מחברת בין הקול הנשמע היום בבתי הכנסת לבין הרגע המכונן ההוא בהר המוריה.

הסיפור המקראי מספר על הציווי הבלתי נתפס שקיבל אברהם להקריב את בנו יצחק, ובדרמה שהגיעה לשיא עם הופעת האיל שנתפס בסבך בקרניו. אברהם אבינו העלה את האיל לעולה והשופר, קרן האיל, מזכיר לנו עד היום את הסיפור המכונן הזה בתולדות האומה היהודית.

הבול השני, בערך נקוב של 4.20 שקל ועם הכיתוב "תש"ת" על גבי שובל הבול, מתמקד בעבודת המקדש. תוקע תימני עטוף בטלית בעטיפה תימנית מסורתית, תוקע בשופר קודו. ברקע נראה בית המקדש בזוהרו עם שני לויים תוקעים בחצוצרות ואחד נוסף תוקע בשופר. די נדיר לראות בולים העוסקים ישירות בעבודת המקדש אולם במקרה הזה, עושה רושם שההנפקה בעלת הפוטנציאל הנפיץ, עברה בשקט.

שופר הקודו, העשוי מקרן אנטילופה אפריקנית, הוא כנראה לא השופר המסורתי של בית הכנסת או המקדש הקדום. זהו שופר גדול ועוצמתי שמקורו במסורת התימנית, ובמשך הדורות נעשה בו שימוש מיוחד בחודש אלול ובתקופת הסליחות. קולו החזק והמרטיט מעורר את הלב ומכין את הנפש לקראת ימי הדין. בבחירה להציג אותו במקדש, הבול כנראה מכוון לחיבור של השופר אל הגאולה – "תקע בשופר גדול לחרותינו".

(בתמונה: אוסף השופרות הקטנטן שלי: למעלה – שופר איל טבעי עם עיבוד מינימלי ("תימני") ושופר איל מעובד יותר ומיושר ("מרוקאי"), במרכז התמונה שופר 'קודו' – מקרן אנטילופה ולמטה שופר מקרן ראם)

הבול השלישי, בערך הגבוה ביותר של 6.10 שקל ועם הכיתוב "תר"ת" על גבי שובל הבול, מציג תוקע ספרדי לבוש בבגדים כהים, עומד בבית כנסת ותוקע בשופר. ברקע נראה ספר תורה ספרדי שעוזר לנו להבין שמדובר בבית כנסת ספרדי. זוהי התמונה הכי קרובה למציאות הישראלית העכשווית בתקיעת שופר – תקיעת שופר בבית הכנסת כחלק מתפילת ראש השנה עם קהל המתפלל מסביב.

הבול מתמקד ברגע המיוחד של תקיעות השופר בתפילת מוסף של ראש השנה. זהו השיא של עבודת היום, כאשר התקיעות משולבות בשלושה חלקים מרכזיים של תפילת מוסף: מלכויות, זכרונות ושופרות. תקיעות השופר משולבות בחלקי התפילה וכך מקבלות התקיעות שלוש משמעויות שונות: תקיעות השופר כחלק מהמלכת ה', תקיעות השופר על מנת להעלות את זכרוננו לפני ה' ותקיעות השופר כמחברות את מעמד הר סיני אל הגאולה העתידית.

סדר התקיעות בראש השנה

הכיתובים על שובלי הבולים מתייחסים לסדרי התקיעות השונים הנהוגים בראש השנה. תשר"ת הוא קיצור של תקיעה-שברים-תרועה-תקיעה, תש"ת פירושו תקיעה-שברים-תקיעה, ותר"ת מציין תקיעה-תרועה-תקיעה. במהלך תפילות ראש השנה נהוג לתקוע בשלושת הסדרים האלה, שכל אחד מהם חוזר מספר פעמים.

סך הכל, בסטים של התשר"ת, תש"ת, תר"ת שלפני תפילת מוסף, בתוספת הסטים שמשולבים במלכויות, זכרונות ושופרות בתפילת מוסף ועם השלמה קטנה לאחר תפילת מוסף – אנו תוקעים בראש השנה 101 "קולות".

מסלול הנפילה והתיקון

מעבר למשמעות הפשוטה, ניתן לראות בקולות השופר השונים ביטוי למסלול הרוחני העמוק של התשובה והתיקון. התקיעה הראשונה מייצגת את מצב השלמות הראשונית – החיים הפשוטים, הבטוחים, הטבעיים. זהו הקול של העולם כפי שקיווינו שיהיה – בטוח ויציב.

השברים מבטאים את רגע השבירה. החיים שמתפוצצים למקטעים, הוודאויות שמתנפצות, הלב שנשבר לרסיסים. זה הקול של מי שגילה שהעולם אינו כפי שחשב, שהדרך לא תהיה פשוטה כמו שתכנן. כל שבר הוא כאב נפרד, והם יחד יוצרים מנגינה של שבר ואנחה.

התרועה היא השלב הבא – זעקה, יבבה, קריאה לעזרה. זה כבר לא עצב שקט אלא זעקה פעילה. הרגע שבו האדם מבין שהוא לא יכול לבד, שהוא זקוק לעזרה, לגאולה מבחוץ. התרועה היא הקול של מי שמוותר על הגאווה ומבקש עזרה.

ואז מגיעה התקיעה האחרונה. במבט ראשון היא נשמעת כמו התקיעה הראשונה, אבל זה כמובן לא נכון. זו פשטות שבאה אחרי המורכבות, יציבות שבאה אחרי הסערה, שלמות שבאה אחרי השבירה וההתרסקות. זו תקיעה של מי שעבר את המסלול המלא, שירד למעמקים וחזר, שנשבר ונבנה מחדש. התקיעה האחרונה נושאת בתוכה את כל השברים והתרועות שקדמו לה – היא לא מוחקת אותם אלא אוספת אותם למשהו חדש ושלם.

הקול שמבטיח – אפשר לאסוף את השברים

השופר מזכיר לנו אמת פשוטה וחזקה: השבירה אינה הסוף של הסיפור. התקיעה האחרונה קוראת לנו לאסוף את השברים ולבנות מהם משהו חדש ושלם. זה לא סתם תיקון – זה בנייה מחדש שלוקחת את הכאב והשבר ובונה מהם חיים עמוקים יותר.

זה קול שמגיע אלינו מזה אלפי שנים – מהמקדש, מבתי הכנסת של כל העדות במשך דורות. קול שמבטיח שכל אחד מאיתנו יכול לעבור את המסלול ולהגיע לתקיעה האחרונה, השונה והעמוקה.

אולי זהו המסר החזק ביותר שיש בקול הגדול של השופר: תמיד יש מוצא, תמיד יש תקווה. אפשר לאחות את השברים ולהרכיב מהם חיים חדשים. התקיעה האחרונה מחכה לכל אחד מאיתנו.