בשנת תשמ"ו (1985), הנפיק השירות הבולאי של ישראל סדרה מיוחדת של ארבעה בולים המציגים את כלי הקודש מבית המקדש. סדרה זו, שזכתה לכינוי "כלי המשכן", הייתה חלק ממסורת ארוכת שנים של הנפקת בולי "מועדים לשמחה", המציינים חגים ומועדים יהודיים. הפעם, בחרו להתמקד בכלים ששימשו במשכן ובבית המקדש.
רקע היסטורי
המשכן, שנבנה על פי ציווי ה' למשה במדבר, היה 'מקדש נייד' של בני ישראל. הוא שימש כמקום השראת השכינה וכמרכז לעבודת ה' במשך נדודי העם במדבר ובתקופת ההתנחלות בארץ ישראל. לאחר מכן, בנה המלך שלמה את בית המקדש הראשון בירושלים, אליו העבירו את כלי קודש. בית המקדש השני, שנבנה לאחר שיבת ציון, המשיך מסורת זו עד לחורבנו בידי הרומאים בשנת 70 לספירה.
הבולים מציגים ארבעה מכלי המקדש המרכזיים, שלושה מכלי ה'קודש' וכלי אחד שמקומו היה ב'קודש הקודשים':
- בול מזבח הקטורת (בערך נקוב של 300 שקלים): מזבח הזהב עליו הקטירו את הקטורת מדי יום. מזבח הקטורת היה מונח בקודש.
- בול המנורה (בערך נקוב של 200 שקלים): סמל האור והחכמה הא-לוהית. המנורה היתה מונחת אף היא בקודש, בצד דרום. המנורה הפכה לסמל מיוחד לאחר שהופיעה על גבי שער הניצחון הרומי כעדות לגלות שלה ולחורבן בית המקדש.
- בול שולחן לחם הפנים (בערך נקוב של 150 שקלים): עליו הונח לחם הפנים. השולחן עמד בצד צפון של הקודש.
- בול ארון הברית (בערך נקוב של 100 שקלים): בארון הברית היו מונחים לוחות הברית שניתנו בהר סיני. ארון הברית היה הכלי היחיד שהיה מונח בקודש הקודשים. ארון הברית הוא גם הכלי היחיד מכלים אלו שלא היה בתקופת בית המקדש השני. על פי המסורת, נגנז הארון על ידי יאשיה המלך לאחר שהבין שבית המקדש עתיד להיחרב ועם ישראל יצא לגלות.
כל אחד מהכלים הללו נושא משמעות עמוקה בתורה ובמסורת היהודית, ומסמל היבטים שונים ומיוחדים בין עם ישראל לבוראו.
התנגדות והניסיונות לביטול ההנפקה
עם זאת, הנפקת הבולים עוררה התנגדות עזה בקרב חוגים חרדיים מסוימים. על פי מה שפורסם בעיתונות באותה התקופה, הרב מנחם פרוש (מאגודת ישראל, אביו של השר מאיר פרוש) פנה אל שר התקשורת דאז, אמנון רובינשטיין, בבקשה למנוע את הנפקת הבול. במכתבו, כתב הרב פרוש "חושבני שאין כל צורך להסביר המשמעות והחשיבות של קודש הקודשים וכליו לעם ישראל, והנפקת בול עם הציור האמור תהווה פגיעה בערך מקודש זה".
הסיבות העיקריות להתנגדות היו, כנראה, חשש מפני זילות הקודש מתוך מחשבה כי הצגת כלי הקודש על גבי בולים עלולה לפגוע בקדושתם ובכבודם. בנוסף, קיימת מחלוקת בין חכמים ופרשנים לגבי המראה המדויק של כלי המקדש, ולכן יתכן שהיה חשש מפני כל ניסיון לצייר אותם. למרות הניסיונות לבטל את ההנפקה, השירות הבולאי החליט להמשיך בתוכנית ולהנפיק את הבולים.
משמעות ההנפקה
למרות ההתנגדויות, רבים ראו בהנפקת הבולים הזדמנות להנחיל את מורשת המקדש לדורות הבאים ולהעמיק את הזיקה לירושלים ולבית המקדש. סדרת בולים זו משקפת את המתח העדין הקיים לעתים בין שימור המסורת לבין הרצון להנגיש את אוצרות הרוח היהודיים לציבור הרחב. היא מזמינה אותנו להרהר בחשיבותם של כלי המקדש בתודעה היהודית ובמשמעותם עבורנו גם בימינו.
בסופו של דבר, בולים אלו הפכו לא רק לפריטי אספנות מבוקשים, אלא גם לכלי חינוכי המאפשר לרבים להתחבר לעברנו העשיר ולמורשת המפוארת של עם ישראל. הם ממשיכים לעורר דיון ועניין באשר לשאיפות הלאומיות שלנו ובאשר לחזון שאנו צועדים לעברו.