במרץ 1962, במטה האומות המאוחדות בניו יורק, התכנסו נציגים מכל רחבי העולם לטקס חגיגי במיוחד. לא לחתימה על אמנת שלום ולא להכרזה מדינית – אלא להשקת בולי דואר. מה שנראה כאירוע שולי היה למעשה פתיחתו של אחד הקמפיינים הפילטליים השאפתניים בהיסטוריה: המלחמה העולמית ביתוש.
ארגון הבריאות העולמי הגה את התוכנית באוקטובר 1960, ואסיפת הבריאות העולמית בניו דלהי אישרה אותה בפברואר 1961. עד מאי 1963 הצטרפו למיזם 114 מדינות, מתוכן 98 הנפיקו בול מיוחד אחד לפחות. הקמפיין, שכונה בשם הקליט "Stamp Out Malaria", גייס 200,000 דולר כבר בשנה הראשונה – סכום נכבד לתקופה. זו הייתה "מגפה פילטלית", כפי שכינו אותה בהומור, שהפיצה 262 בולים שונים בכל היבשות למעט אנטארקטיקה.
עץ הצִינְכּוֹנָה: התרופה שהגיעה מהאנדים
הבול הפולני בערך הנקוב של 2.50 זלוטי מציג צמח בעל פרחים כתומים – עץ הצִינְכּוֹנָה (Cinchona). הסיפור שלו הוא אחת הפרשיות המרתקות ביותר בהיסטוריה של הרפואה. כבר במאה ה-17 שיגר נזיר בשם אגוסטינו סלומברינו מלימה, פרו, כמות קטנה של קליפת עץ זו לרומא לניסוי כטיפול במלריה. בשנים שלאחר מכן הפכה קליפת הקינכונה, שנודעה כ"קליפת הישועים" או "קליפת פרו", לאחת הסחורות היקרות ביותר שנשלחו מדרום אמריקה לאירופה.
בשנת 1820 שני כימאים צרפתים, פייר ג'וזף פלטייה וז'וזף קוונטו, בודדו מהקליפה את החומר הפעיל – כינין. התרופה הזו נותרה הטיפול העיקרי במלריה עד שנות ה-40 של המאה ה-20, כאשר תרופות סינתטיות כמו כלורוקין החלו להחליף אותה. אבל הכינין מעולם לא נעלם לחלוטין – הוא עדיין משמש לטיפול במלריה גם כיום, במיוחד בזנים עמידים לתרופות אחרות.
היתוש והתאים: הסיפור המלא
שני הבולים האחרים בסדרה הפולנית משלימים את התמונה. הבול בערך 60 גרושי מציג יתוש מסוג אנופלס – היתוש המעביר את הטפיל הגורם למלריה. הבול בערך 1.50 זלוטי מראה תאי דם אדומים במשטח מיקרוסקופי.
כל שלושת הבולים נושאים בפינתם את סמל הקמפיין העולמי: גלובוס עם מטה אסקולפיוס – סמל הרפואה – ויתוש. רוב המדינות המשתתפות אימצו עיצוב דומה של יתוש אנופלס מחזיק גלובוס, כאשר מטה אסקולפיוס עולה במרכזו. היתוש בגודל שווה לגלובוס העביר מסר חזותי עוצמתי: למרות גודלו הזעיר, הוא מאיים על העולם כולו.
הקמפיין שהצליח ונכשל
ארגון הבריאות העולמי השיק את תוכנית המיגור הגלובלית עוד ב-1955, שבע שנים לפני קמפיין הבולים. הנשק העיקרי היה DDT, חומר הדברה שנראה כפלא. ארצות הברית כבר הגיעה לחיסול המחלה בשטחה ב-1951, וההרגשה הייתה שהניצחון קרוב.
אבל הקמפיין נתקל בקשיים. יתושים פיתחו עמידות ל-DDT. טפילי הפלסמודיום הפכו עמידים לכלורוקין. אפריקה, שנשאה את נטל המחלה הכבד ביותר, כמעט ולא נכללה בתוכנית משום שפרויקטים ניסיוניים הראו שהמיגור אינו ישים שם. הקמפיין הופסק רשמית ב-1969, ולאחריו מעט מאוד מדינות המשיכו להנפיק בולי מלריה.
במאה ה-20 בלבד, המלריה גבתה חיים של בין 150 ל-300 מיליון בני אדם – בין 2 ל-5 אחוזים מכלל מקרי המוות בעולם. גם היום, למרות התקדמות משמעותית, כ-240 מיליון אנשים נדבקים מדי שנה, ויותר מ-600,000 מתים – כ-95% מהם באפריקה ובאזורים מסוימים באסיה.
החיים השניים של הבולים
שלישיית הבולים הפולנית מסומנת בקטלוג סקוט כמספרים 1087-1089. היא מהווה חלק מאוסף ייחודי בהיסטוריה הפילטלית – תיעוד של רגע שבו העולם כולו, על אף המלחמה הקרה והמתחים הפוליטיים, התאחד סביב מטרה משותפת. מדינות ממזרח וממערב, מצפון ומדרום, הנפיקו בולים עם אותו סמל ואותו מסר.
הבולים הפולניים מתאפיינים בעיצוב צבעוני ומודרני לתקופתו, עם שילוב של אלמנטים מדעיים – היתוש, הצמח ותאי הדם – ואת סמל הקמפיין הבינלאומי. הם מספרים סיפור על תקווה ושאיפה, אבל גם על המגבלות של המאמץ האנושי מול הטבע.
כיום, יותר משישה עשורים לאחר הנפקתם, הבולים האלה הם תזכורת לכך שהמאבק במלריה עוד רחוק מסיומו. אבל הם גם עדות לרגע נדיר באמצע המאה העשרים, כשדואר פשוט נשא מסר של תקווה לכל פינות העולם – בול אחרי בול, מעטפה אחרי מעטפה.