בכל בוקר בימי הסליחות, הרב נעלם ולחסידים אין ספק שבאותה עת הוא עולה לשמיים. ליטאי אחד, למדן וספקן, יוצא לעקוב אחריו. הוא מוצא את הרב לבוש כאיכר, כורת עץ ביער, נושא את הגזרים על כתפו. הליטאי הוא היחיד שיודע את סודו של הרב ולאחר המעקב הלילי הוא יפשוט מעליו את לבוש הליטאי ויהפוך לחסיד מובהק.
הסיפור כולו בנוי כדי להעמיד את גמילות החסדים של הרב אל מול העלייה למרום ולומר שהם לכל הפחות באותו גובה. את הרגע הזה, הרגע שבו רב כורע על ברכיו לפני תנור של אישה זרה, בחרו לצייר על בול.
הבול הוא אחד משלושה בסדרת מועדים תשפ"ז של דואר ישראל, סדרה שנושאה סיפורי צדיקים. שלושת הבולים נושאים ערך נקוב זהה, 4.40 שקלים, ובשוליהם חתומים שמותיהם של מירי ניסטור וטוביה קורץ. השניים עובדים יחד על בולים ישראליים כבר שנים, בין השאר על סדרות טבע כמו פרפרים בישראל ומארג החיים. קורץ, צייר ריאליסטי יליד 1947, אייר גם אנציקלופדיות טבע ומדריכי שדה ועסק באנימציה. הפעם הוטל עליהם חומר אחר לגמרי. במקום חרק או צמח – סצנה מתוך סיפור.
בתחתית הבול מחוברת רצועת נייר נוספת שנקראת שובל, ועליה נדפס שם הסדרה בעברית ובאנגלית וכותרת המשנה סיפורי צדיקים. השובל הוא סימן היכר של הבולאות הישראלית וכמעט אינו קיים במדינות אחרות, ואספנים מקפידים לשמור את הבול יחד איתו, שכן בול שנתלש ממנו השובל – שווה פחות. שני הבולים האחרים בסדרה הם הצדיק הכפרי וארגז האתרוגים.
"אם לא למעלה מזה" הוא מן המפורסמים שכתב יצחק לייב פרץ (י.ל. פרץ), מאבות הספרות היידית, שנולד בזמושץ' שבפולין ב-1852 ומת בוורשה ב-1915. הסיפור מתרחש בימי הסליחות, אותן תפילות בקשת מחילה שנאמרות לפנות בוקר בימים שלפני ראש השנה ובימים שבינו ובין יום הכיפורים. הנוסח שלהלן הוא עיבוד ספרותי חופשי, בסגנון עגנוני עגנוני. את המקור תוכלו לקרוא בפרויקט בן יהודה.
אם לא למעלה מזה / בעיבוד חופשי
עיר אחת הייתה בפולין ונְמִירוֹב שמה, ובה בית כנסת ובתי מדרש ובית מרחץ ובית עלמין וכל שאר הדברים שעיר של ישראל צריכה להם. פרנסה לא הייתה בה. אבל רב היה לה, ורב שכמותו לא היה אפילו בערים שהפרנסה מצויה בהן.
מנהג היה לו לאותו רב. בכל ימי הסליחות, משעה שהמזרח מבקש להאיר ועדיין אינו מאיר, לא היה נמצא. לא בבית הכנסת ולא בבית המדרש ולא בביתו ולא על גג ביתו. חיפשוהו ולא מצאוהו, ומאחר שלא מצאוהו – מצאו טעם. אמרו: הרב עולה לשמיים. וכי לאן יעלה אדם בימים כאלה?
ואל תתמה על החסידים, שאף אני איני תמה עליהם. אילו היה הרב יושב על ספסלו ומעיין בספרו, היו הכל יודעים מה יאמרו בו. וכיוון שאיננו, יש להם רשות לומר בו כל מה שליבם חפץ. כך דרכם של ישראל: אוהבים את רבם בכל מקום, ובמקום שאינו נמצא – ביתר שאת.
בא לעיר ליטאי אחד.
לא אאריך בשבחו, שכבר האריכו בו אחרים. אומר רק זאת: כל ימיו ישב על התלמוד ועל התוספות, ובקושיה אחת של רבנו תם היה מבלה שלושה ימים ולילה, ולא היה מאמין בדבר שאין לו מקור וכשסיפרו לו בנמירוב שהרב עולה לשמיים, לא צחק. אדם כמותו אינו צוחק. אלא שאמר: "נראה בעיני שאין הוא עולה למרום".
אמרו לו החסידים: "וכי אתה יודע?"
אמר: לא. ובלבו הוסיף: "ועל כן אלך ואדע".
בערב עשה מה שעשה, ונשמט אל בית הרב ונשתטח תחת מיטתו ושכב. ומי שלא שכב לילה שלם תחת מיטתו של צדיק בליל סליחות, אינו יודע מה הוא קור ומה הוא אבק ומה הן שאר המידות הטובות שאדם קונה לעצמו בשכיבה כזו.
כשעלה עמוד השחר קם הרב. שמע הליטאי אנחה, ואחריה עוד אנחה, ולא כתב אותן בפנקסו, שאין אנחה ראיה. אחר כך שמע קול של בגדים. הציץ וראה, והרי הרב פושט כסות לילה ולובש בגדי איכר: מכנסי בד גסים ואדרת של פרווה קרועה וחגורה ומגפיים, וכובע של גוי לראשו. נטל חבל ונטל קרדום ויצא.
יצא הליטאי אחריו.
הלכו ברחובות והעיר ישנה. הלכו עד לקצה העיר, ומקצה העיר אל היער. כרת הרב עץ, וקיצץ אותו לגזרים, וקשר את הגזרים בחבל, והעמיס על כתפו ושב אל העיר. והליטאי הולך אחריו מחריש ומשתאה.
בא הרב אל בקתה אחת שבקצה העיר, בקתה שגגה נוטה ליפול והיא ממתינה לרוח שתסייע לה. דפק על החלון.
"מי שם?"
"אני," אמר הרב בקול של גוי, "וַסִיל האיכר. עצים למכירה."
"אין לי כסף," אמרה האישה מבפנים. אלמנה הייתה וחולה, ושוכבת.
"אתן לך בהקפה," אמר הרב.
"ובמה אשלם?"
"וכי איני מאמין בך?" אמר. "אישה יהודייה זקנה, ובעד חבילת עצים אין נותנים לה אמון? שישה גרוש, ומי שהאמין בגדולות מזה לא נתאכזב."
"ומי יסיק לי? אין בי כוח לקום."
"אני אסיק," אמר הרב.
נכנס והניח את הגזרים לפני התנור וכרע לפניו. והליטאי עומד בחלון ואוזנו אל הסדק ועינו אל הסדק, ובבקתה חושך, שעדיין לא האיר היום.
נטל הרב עץ אחד והניחו בתנור ואמר עליו דבר בלחש. נטל שני והניחו על גביו ואמר עליו דבר. וכך אחד אחד, ולכל עץ ועץ מילותיו, ואינו ממהר, כדרך שאין ממהרים בדבר שסופו להישרף.
והליטאי, שכל ימיו היה מדקדק בגרסאות, הטה אוזנו לדעת מה הוא אומר, ושמע שהוא אומר סליחות. לא כדרך שאומרים אותן בבית הכנסת בקול גדול ובניגון, אלא כדרך שאומר מי שהוא בוש במעשיו.
הצית. עלה עשן ולא עלתה אש. חזר והצית, ותפס ניצוץ אחד בקצה העץ והלך ונמשך בו והלך וגדל.
וכיוון שגדלה האש, נפל האור על פניו של הרב.
ראה הליטאי את הפנים ההם ולא ידע מה הוא רואה.
שהקול לא היה קול. לחישה הייתה, דקה משל אדם המדבר בינו ובין עצמו, וככל שגדלה האש – הפנים בערו והבהיקו. אדומים היו ולוהטים ומתלקחים, עד שנדמה לו, לאותו ליטאי שכל ימיו דקדק לדעת מה קודם למה ומי גורם למי ומה עיקר ומה תולדה, שאין הוא יודע כאן מי מאיר את מי: האש את פניו של הרב, או פניו של הרב את האש.
ובליטא לא ראה כדבר הזה מימיו. שם כל אדם יודע את מקומו ואת נוסחו ואת שיעורו, ואין אדם יוצא מגדרו אלא בקושיה או בתירוץ. וכאן היה אדם אחד כורע לפני תנורה של אלמנה ולוחש ופניו נשרפים.
ולא ידע הליטאי מה אירע לו, אלא שמצא את שפתיו נעות. ואחר כך מצא את קולו, קול קטן, הולך אחרי קולו של הרב מילה במילה, אותן סליחות עצמן שידע אותן בעל פה מימי נערותו ומעולם לא אמר אותן, שהיה תמיד טרוד בפירושן ובנוסחאותיהן. ועמד בחוץ בכפור ופניו לוהטים כפני הרב.
וכשנתמלאה הבקתה חום קם הרב ויצא, ולא היו פניו פני איכר ולא פני צדיק, אלא פנים לוהטות באש של מעלה.
מאותו יום נשתקע הליטאי בנמירוב ונעשה מתלמידיו.
והיה כשהיו החסידים משיחין בשעת סעודה שלישית, כדרכם, שהרב עולה בימי הסליחות למרומים, לא היה מכחיש ולא היה מודה. אלא שהיה מרכין ראשו אל הצלחת ואומר בלחש, כמי שאומר דבר שאינו רוצה שישמעוהו ואף על פי כן אמרו:
"אם לא למעלה מזה."
ואני שהעליתי דברים אלה על הכתב, איני יודע אם עלה הרב לשמיים ואיני יודע אם לא עלה, שלא הייתי שם ולא ראיתי. אלא שהעצים בערו, בית האלמנה הוסק והבוקר האיר על נמירוב כדרכו.
מה בחר הצייר, ומה השאיר בחוץ
האיור נותן את המקום לאלמנה. המיטה והשמיכה הירוקה תופסות כמחצית הפריים והאישה מוארת, ואילו הרב הוא צללית כהה בשמאל, כפוף אל התנור וגבו אלינו. את פניו איננו רואים כלל. על הרצפה מונחים קרדום וגזרי עץ, שאריות של הסצנה ביער. ובפינה הימנית, מטושטש מבעד לזכוכית, מציץ הליטאי, היחיד מבין החסידים שיודע את סודו של הרב.
ממעל לרקיע
החסידים בנמירוב אומרים על רבם את הדבר הגבוה ביותר שיש בידם לומר: שהוא עולה לשמיים. הם אוהבים אותו ומתכוונים לשבח, ובלי שירגישו בכך הם מקטינים אותו. עלייה לשמיים היא הישג מוכר, ויש לה שם ויש לה מקום בסדר הדברים. הליטאי, שראה מה קורה בבקתה, אינו מסכים ואינו מכחיש. הוא מוסיף ארבע מילים שמעבירות את המדד למקום אחר. אם לא למעלה מזה.
השורה הזו אינה עוסקת ברב. היא עוסקת בשאלה מה נחשב גבוה. פרץ לוקח את הפעולה הכי נמוכה שאפשר להעלות על הדעת, אדם כורע לפני תנורה של אישה זרה וחותה בגחלים – ומעמיד את אותה פעולה ממעל הרקיע. אין באיור על הבול נס, ואין בו הילה, ואין בו אור שמיימי. יש בו אישה חולה שקר לה, ואדם שהחליט לשים לב.