קיבוץ גלויות תרבותי
בנובמבר 1972 הנפיק השירות הבולאי סדרת בולים מיוחדת. על פניו, הייתה זו עוד סדרת בולי חג – שלושה בולים צנועים שהציגו חנוכיות עתיקות מאוסף מוזיאון ישראל. אבל מבט מעמיק יותר חושף סיפור מרתק על קיבוץ גלויות תרבותי, על מדינה צעירה השומרת על מורשת עתיקה, ועל מוסד שהפך תוך שנים ספורות לאחד המרכזים החשובים בעולם לאמנות יהודית.
שלוש חנוכיות, שלושה סיפורים
הבולים, שעוצבו בידי צבי נרקיס, מציגים שלוש חנוכיות מרהיבות: חנוכיית כסף מגרמניה של המאה ה-17, חנוכיית פליז מפולין של המאה ה-18, וחנוכייה ממרוקו מהמאות ה-18 וה-19. שלושתן נועדו להאיר את נרות החנוכה, אך כל אחת מהן משקפת עולם יהודי שונה ומרתק.
החנוכייה הגרמנית מספרת את סיפורה של קהילה משגשגת: העיטורים הבארוקיים המעודנים והשימוש בכסף מעידים על תקופת פריחה תרבותית וכלכלית של יהדות גרמניה. החנוכייה הפולנית מביאה אל הבול טעם אחר לגמרי: העיצוב העממי החם והשימוש בפליז מספרים על קהילה גדולה ותוססת, שבה התמזגו אמנות יהודית ומסורת מקומית. ואילו החנוכייה המרוקאית, המעוטרת בדגמים גיאומטריים ובצורת כיפה אופיינית, היא חלון אל עולמם של יהודי צפון אפריקה – קהילה עתיקת יומין שיצרה שפה אמנותית משלה, המשלבת מוטיבים יהודיים עם השפעות מקומיות.
מעשה מכוון
הבחירה בשלוש החנוכיות האלה דווקא לא הייתה מקרית. ב-1972, מוזיאון ישראל היה מוסד צעיר – נפתח רק שבע שנים קודם לכן – אבל כבר הצליח לבסס את עצמו כמרכז עולמי חשוב לאמנות יהודית. האוסף שלו כלל פריטים נדירים מכל קצוות העולם היהודי, והחנוכיות שנבחרו לסדרת הבולים היו מעין הצהרה: הנה הצלחנו, תוך שנים ספורות, לאסוף ולשמר את המורשת האמנותית של העם היהודי לדורותיו.
הפצת אור
מעניין במיוחד הוא היקף ההפצה של הבולים: כמיליון וחצי בולים נמכרו בתוך שבעה חודשים בלבד. המשמעות היא שתמונות החנוכיות העתיקות האלה נשלחו אל בתים בכל רחבי הארץ והעולם, מביאות איתן את סיפורן המרתק של הקהילות היהודיות השונות.
בעירה פנימית
סדרת הבולים של 1972 סימנה רגע מיוחד בתולדות ישראל הצעירה. מדינה בת 24 בלבד כבר אספה, שימרה והציגה בגאווה את המורשת האמנותית של קהילות יהודיות מרוחקות. שלוש החנוכיות הקטנות האלה, שהונצחו על בולי הדואר, מספרות סיפור גדול בהרבה – על משמעות חג החנוכה בעיני הקהילות היהודיות. די היה בנרות פשוטים כדי לצאת ידי חובת הדלקת נרות חנוכה, אך הקהילות היהודיות בכל מקום בחרו להשקיע מחשבה, כישרון ואמצעים, ככל יכולתם, ביצירת חנוכיות מפוארות. העיטורים המוקפדים, החומרים האיכותיים והעיצוב המהודר – כל אלה מעידים על הדלקת נרות לא מתוך חובה דתית אלא מתוך רצון פנימי להאיר את חשכת הגלות ולשמור על הניצוץ הפנימי בוער באהבת ה'. כאשר אנו מתבוננים היום בחנוכיות אלו, עולה השאלה: האם בעידן של חירות ועצמאות, אנחנו מצליחים לשמר את אותה להבה פנימית שבערה כל כך חזק דווקא בימי הגלות?
עוד על חנוכה:
מטבעות חצי שקל מיוחדים – כולל מטבע חנוכה
המטבע של יהוחנן החשמונאי
בולי חנוכה בהנפקה משותפת ישראל-ארצות הברית