ב-2 בפברואר 2009, בעיצומם של ימי הציון לשלושים שנה למהפכה האסלאמית, רקטה בשם ספיר ("שגריר" בפרסית) עלתה לשמיים מעל מדבר סמנאן הגדול שבמרכז איראן. היא נשאה איתה תקווה – אומיד, שפירושו "תקווה" בפרסית, לוויין בגודל קופסת נעליים גדולה ובמשקל 27 ק"ג. זה היה הלוויין הראשון שאיראן ייצרה בעצמה ושיגרה במשגר תוצרת בית. חמישה חודשים מאוחר יותר, ב-19 ביולי, הציג הבנק המרכזי של איראן שטר חדש בערך נקוב של 5,000 ריאל שתיעד את הרגע. אבל בצדו השני של אותו שטר הופיעה תמונה אחרת לגמרי: דיוקנו של רוחאללה חומייני, האיש שהקים את הרפובליקה האסלאמית ושעל פי דו"חות האו"ם וארגוני זכויות אדם אחראי לעשרות אלפי הוצאות להורג של אסירים פוליטיים.
השטר מודפס בגוונים של חום כהה, חום אדמדם וירוק זית, על רקע צבעוני בטונים של זהב, תכלת וסגול. מידותיו 154 על 75 מילימטרים, וחוט אבטחה מתכתי בעובי 1.2 מילימטר עובר לאורכו, מסומן בכתב "5000 RIALS" באנגלית ובפרסית. בחזית מופיעות הפנים המוכרות של חומייני – כיסוי ראש שחור, זקן לבן ארוך, מבט חמור ונחוש. הספרה 5000 בכתב מערבי ניצבת בפינה השמאלית העליונה, מסגרת פרחים צפופה מקיפה את הסכום הנקוב בכתב פרסי, ובראש השטר טקסט בפרסית: "הבנק המרכזי של הרפובליקה האסלאמית של איראן".
בגב, הצבעים מתחממים. במרכז הקומפוזיציה ניצב כדור הארץ, נטוי על צירו, ועליו מסומנת איראן בוורוד דהוי. גלי רדיו קונצנטריים מתפזרים מנקודה אחת בחלל, וביניהם מרחפת קוביה זעירה – הלוויין אומיד עצמו. לצדו מצוירת רקטת ספיר 2, מחולקת לשלביה. הכותרת באנגלית מצהירה: CENTRAL BANK OF THE ISLAMIC REPUBLIC OF IRAN, ולמטה ניצבת המילה OMID SATELLITE והסכום באנגלית, FIVE THOUSAND RIALS.
שלושים שנה למהפכה
שיגור אומיד לא היה מקרי בתזמונו. הוא תוכנן כך שיחפוף את שלושים השנה למהפכה האסלאמית של 1979 – המהפכה שהדיחה את שאה איראן, מוחמד רזא פהלווי, והעלתה את חומייני לעמדת המנהיג העליון. השטר עצמו הונפק חמישה חודשים לאחר מכן, כדי לקבע את הרגע בכיסו של כל אזרח. המסר היה ברור: הרפובליקה האסלאמית, שרבים ראו בה תאוקרטיה שמרנית המחזירה את איראן לאחור, מסוגלת להגיע לחלל בכוחות עצמה.
המציאות מאחורי המסר הזה מורכבת בהרבה. לפי תיעוד של ארגוני זכויות אדם, בין השנים 1981 ל-1985 הוצאו להורג יותר מ-7,900 אסירים פוליטיים בידי המשטר שחומייני עמד בראשו. בקיץ 1988, פתווה שעליה חתם חומייני הובילה למה שמכונה "טבח אסירי 1988"; האומדנים למספר ההרוגים נעים בין אלפים לעד 30,000 אסירים שנשפטו בהליכים זריזים והוצאו להורג, כשהאומדן הגבוה מגיע בעיקר ממקורות תנועת מוג'אהדין-א-חאלק. הדיווח המיוחד של האו"ם לזכויות אדם באיראן הגדיר בשנים האחרונות את הפעולות הללו "פשעי זוועה". בני הקהילה הבהאית, אנשי השמאל הפוליטי וחברי מוג'אהדין-א-חאלק נמנו עם הקבוצות שנפגעו בעיקר. את הצד הזה השטר אינו מגלה.
הלוויין והכפילות הטכנולוגית
מאחורי הלוויין הזעיר עומד סיפור הנדסי מרשים. אומיד היה קוביה של 40 על 40 על 40 ס"מ ומשקלו 27 ק"ג בלבד – בערך כמו ילד בגיל בית הספר. הוא תוכנן כלוויין מחקר לעיבוד נתונים ולתקשורת, ושוגר למסלול נמוך סביב כדור הארץ: נקודת השיא במסלולו עמדה על כ-377 ק"מ מעל פני האדמה, הנקודה הנמוכה על כ-246 ק"מ, וסיבוב מלא ארך כ-90 דקות. זווית מסלולו ביחס לקו המשווה הייתה 55.5 מעלות — מסלול שתוכנן כך שהרקטה תפליג דרום-מזרחה מעל האוקיינוס ההודי ולא תעבור מעל מדינות שכנות. בשל הגובה הנמוך דעך המסלול במהירות, ואומיד נשרף באטמוספרה כעבור פחות משלושה חודשים.
עם השיגור הזה הפכה איראן למדינה התשיעית שהצליחה לשגר לוויין מתוצרת עצמית באמצעות משגר עצמי. אבל מאחורי ההישג עמד גם ויכוח בינלאומי חריף. רקטת ספיר 2 איננה כלי תמים: זהו משגר דו-שלבי שהשלב הראשון שלו נשען על טכנולוגיית הטיל הבליסטי שיהאב-3, טיל איראני לטווח בינוני שנבדק לאורך שנים. הטכנולוגיה שמשגרת לוויין למסלול היא בדיוק הטכנולוגיה שיכולה לשגר ראש קרב לטווח של אלפי קילומטרים. ביל רמל, שר המזרח התיכון הבריטי, ניסח את הדאגה כבר למחרת השיגור: לדבריו יש "שימושים כפולים לטכנולוגיית שיגור הלוויינים בתוכנית הטילים הבליסטיים של איראן".
ממטבע יומיומי לפחות מסנט
השטר נכנס למחזור ב-19 ביולי 2009 וקוטלג בקטלוג פיק המקובל בעולם הנומיסמטיקה כפריט P-150. בשנת ההנפקה היו 5,000 ריאל שווים כחצי דולר אמריקאי בלבד – מטבע יומיומי לקניית לחם או שתי כוסות תה. בשנים שחלפו מאז, בעקבות סנקציות, אינפלציה רצופה וקריסה חדה של הריאל, אותם 5,000 ריאל שווים היום פחות מסנט אמריקאי אחד. אספנים בעולם רוכשים את הפריט במצב חדש לחלוטין (Uncirculated) במחירים שנעים בין דולר לכמה דולרים בודדים, בעיקר בזכות נושא החלל שמושך גם אספנים שאינם מתמחים בנומיסמטיקה איראנית.
שטר 5,000 הריאל מציג, בצורה חריגה, שני סיפורים שעומדים בסתירה זה לזה: בצד אחד הישג טכני שאיראן הציגה לעולם כסמל ליכולת עצמאית, ובצד השני דמות שמורשתה מוכתמת בדיכוי המוני. גם הטכנולוגיה עצמה אינה תמימה – הרקטה ששיגרה תקווה למסלול יכולה לשגר גם ראש קרב.